ספט 242013
 

שלום לכולם,
מקווה שהחגים נעימים ושיש לנשאר לכם כוח לעוד אחד אחרון.

הפעם פוסט אורח של ד"ר אורנה ליברמן, המלמדת עברית ישראלית וכותבת על עברית תנ"כית, בנושא כפילות מפתיעה שהיא גילתה במילים עבריות.
התופעה שגילתה מעניינת ומרחיבה את הדעת, והיא רלוונטית במיוחד לאנשים העוסקים בכתיבה.
ספרה של ד"ר ליברמן: "שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה" יצא לאור בהוצאת סלע ספרים, 2013.
קריאה נעימה.

כבר שנים רבות אני חוקרת את לשון המקרא. הכול התחיל ביום בו אבחנתי שלמילים רבות יש כפיל ניגודי. ברגע ההוא חשתי צורך עמוק לרדת לעומקו של הנושא כדי לפענח את התופעה המסקרנת. צללתי אל נבכי מיתוסים עתיקים של תרבויות אחרות, זיהיתי את הקשרים בינם לבין מעשה הבריאה במקרא ודומתני שגיליתי את משמעותה של תופעת הכפילות המפתיעה.

בתחילה שמתי לבי לכך ש-רֵעַ, ידיד יקר, חבר ועמית ו-רַעְיָה, אישה אהובה, נגזרות שתיהן מ-רַע. ה-רַע במקרא מגולם על ידי השטן (מלכים א, ה:יח). על ביצוע הרַע, עבודת אלילים, שחיתות, אכזריות, הקרבת קורבנות אדם, פריצות, חמס, משלם אדם בחייו. כך נמחתה האנושות הרעה במבול (בראשית ו:ה), כך נגזר דינו של עֵר, בנו של יהודה ובעלה הראשון של תמר, למוות:

וַיְהִי עֵר, בְּכוֹר יְהוּדָה, רַע, בְּעֵינֵי ה', וַיְמִתֵהוּ ה'. (בראשית לח:ז, שימו לב למשחק המילים רֵעַ-רַע, מצלול המבטא את ההתאמה שבין שמו של אדם למהותו הפנימית).

כך נידונו בני ישראל, שלא ידעו את ה' ויצאו מרעה אל רעה, לחרב וגלות (ירמיהו ט:ב).

והינה, ממילה זו, המקפלת בתוכה את כל התועבות, נגזרות רֵעַ ו-רַעְיָה, זוג האוהבים משיר השירים שזוגיותם, הכמעט מושלמת, משמשת דוגמה ומופת:
חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים, זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם. (שיר השירים ה:טז)
פִּתְחִי לִי, אֲחֹתִי, רַעְיָתִי, יוֹנָתִי, תַּמָּתִי! (שם שם:ב)

והינה, מילה זו, המציינת את מעלילי העלילות, את חורשי המזימות, את הקמים על אחיהם להורגם, קנאה ושנאה, מילה זו עצמה מסמלת את אחוות בני ישראל המתקבצים בירושלים – עיר כלילת יופי, שלמה ושלווה, את העם המאוחד שכל בניו, אלה העולים לרגל לעיר הקודש ואלה היושבים בה, ערבים זה לזה, חיים זה למען זה, יחדיו:
לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי, אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ! (תהילים קכב:ט)

אין מדובר בצירוף מקרים חד-פעמי. רבות הן מילות המקרא הבנויות לפי אותה תבנית כפולה, רבות המילים המכילות תאום יריב. ככל שהפכתי בהן והפכתי, כן התאמתה יותר ויותר השערתי.

בָּרָא (יצר)-בֵּרֵא (שסף, ביתק בחרב, קרע לגזרים), אוֹן (כוח)-אוֹן (עֹנִי, מצוקה), חָלַשׁ (נפל, קרס)-חָלַשׁ (רמס, גבר, ניצח), רֵעַ-רַע, אוֹר-מְאֵרָה, עָרֹם (תם, חף)-עָרוּם (נוכל, "לבוש", מחופש), שָׂגָה (שגשג)-שָׁגָה (נכשל), נָאוֶה-נַעֲוֶה, הִלֵּל-הֵילִיל, נוּגֶה-נוֹגֵהַּ, שָׁחֹר-צָחֹר, שָׁחֹר-חִוֵּר, לָבָן-נָבָל, תֹּם-כֶּתֶם, תָּם-טָמֵא, חַיִל-חִיל, שַׂר-רָשׁ, עָמַד-מָעַד, פָּרָה-רָפָה, נָב-נָבַל, צִיּוֹן-צִיָּה, שׁוֹאָה-יְשׁוּעָה, שַׁוְעָה-שַׁעֲשׁוּעַ, קִיא-קַעֲקַע, אוֹן-אַיִן, שַׁדַּי-שֵׁדִים, אֵל-לֹא…

את הדואליות לא מצאתי רק במובנן ההפוך של המילים אלא גם בתופעות לשוניות רבות אחרות. בסיומת הריבוי הזוגי של מַיִם (מִיָּם, בהיפוך תנועות) אשר מאפיינת גם   תיאורי זמן, כגון, שַׁחֲרַיִם, צָהֳרַיִם, עַרְבַּיִם, מילים המציינות אברי גוף זוגיים, כגון, עֵינַיִם, אָזְנַיִם, יָדַיִם, ושמות מקומות, כגון, מִצְרַיִם, אֶגְלַיִם, אֶפְרַיִם. את הדואליות מצאתי גם בצירוף הסמיכות אשר קושר שתי מילים, למשל, רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, זו לזו. בצירוף הנקרא צימוד אשר מאגד בוו החיבור צמד מילים, כמו כַּפְתֹּר וָפֶרַח. באמצעי אומנותי הנקרא מֶרִיזְמוּס – ביטוי אשר מונה שני קצוות מנוגדים כדי להציג גם את מה שביניהם, דהיינו את המכלול השלם, כגון, מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל. בפסוקים אשר ניתן לפרשם בשתי דרכים הפוכות (לדוגמה, יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ, בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד. תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ, עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם, תהילים קד: ה-ו, כיסית את הארץ במי תהום שמציפים אותה כולה, או, להפך, כיסית את מי התהום ובכך מנעת מהם לעלות ולהציף את הארץ). בתקבולת הצלעות, בין אם זו תקבולת נרדפת (לדוגמה, וְעַתָּה, מְלָכִים, הַשְׂכִּילוּ, הִוָּסְרוּ שֹׁפְטֵי אָרֶץ!תהילים ב:י) ובין אם זו תקבולת ניגודית (לדוגמה, הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד, תהילים כ:ט). כל התנ"ך כולו חדור בסמליותה של  השניות אשר עוברת בו כחוט השני (שני/שניים), מקצה עד קצה.

את משמעות רעיון הכפילות מצאתי באופיו של האל המוצג במקרא כרחום וכאכזר, כמיטיב וכנוקם. פני האל כפני השפה, מעלה מזור ופוצעת, מנחמת ודוקרת. ומהו סיפור הבריאה אם לא ריפוי התוהו ובוהו העוין בעזרת מילים ומעשים שהביאו להפיכתו לגן אדריכלי מעוצב ופורח, על מעיינותיו, בוסתניו, סוכותיו וערוגותיו העורגות והרוויות. עלינו, בני אנוש, מוטלת החובה לקחת דוגמה מגנן הצמרת, לצמצם, כמוהו, את שלטון הקוצים, להיאבק בנחש הצפע המטיל בנו מומים ולדחוק את שדי הרוע הגלומים בנפשותינו והרובצים
לפתחינו. אינני מפסיקה להתפעם עד כמה מערכת הדימויים המקראית איננה מתיישנת, עד כמה מסר המילים לא אבד עליו הכלח, עד כמה קריאת הנביאים ליושר וליושרה איננה מיותרת. לא הכול כמובן מתאים לתקופתנו, אך כמות נכבדה של רעיונות ודעות הקדימו את זמנן. כדי להמשיך לחוות את העונג שהיה מנת חלקי בעת כתיבת הספר, אני מרחיבה ומעמיקה אותו במאמרים ובבלוג.

שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, ד"ר אורנה ליברמן, סלע ספרים, 2013

ספרה של ד"ר אורנה ליברמן

 

 Leave a Reply

You may use these HTML tags and attributes: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <s> <strike> <strong>