לשבור את המגירה – פוסט ראשון: על הדרך מהמגירה למערה

היום הדפסתי את הספר השני שלי ושלחתי אותו להוצאות ספרים, לתשע עשרה הוצאות אם לדייק. כשיצאתי מסניף הדואר הקטן בתום מסע ארוך של כתיבה ובתחילת מסע ארוך של המתנה, החלטתי לפתוח בלוג שאולי יעזור לכותבים לשבור את המגירה ולהוציא את המילים שלהם לאור. בין השאר, אתעד בבלוג את מסע החתחתים שמחכה לי בדרך אל האור. בתוכנית: מטר של תשובות שליליות (החל מעוד חודשיים). שלוש תשובות חיוביות (בתקוה שהן יתקבלו מההוצאות הנכונות), משא ומתן (יהיה?), עריכה (עוד שלושה חודשים), עיצוב (עשי טובה, הוצאה יקרה, אל תטילי עלי את העבודה גם הפעם), ניסוח השער האחורי (שלושה ימים קשים במיוחד), ערב ההשקה (אולם או גן אירועים? סתם סתם…) ואז שלושת החודשים (או פחות) בהם יקבל הספר שלי צ’אנס בשולחנות המרכזיים של חנויות הספרים לפני שייקבר, בודד וצפוף, לצד גוויות אחרות בארון המתים של ספרי הפרוזה תחת הכותרת רבת הרושם: “ספרות מקור”. משם אין דרך חזרה לשולחנות נבחרים ובטח שלא למבצעים.

כסף הוא לא העניין כאן, לשמחתי אני מתפרנס בכבוד מעבודה שאני אוהב, וממילא מעטים מאוד הם הסופרים שמתפרנסים אך ורק מכתיבת פרוזה. העניין הוא שאני, כמו כל סופר, שואף לפרוץ, להישמע, להגיע ולגעת בכמה שיותר קוראים, מבקרים, ושופטי פרס ספיר, אחרת המגירה הייתה נשארת נעולה.

אם הייתה ניתנת בידי הבחירה הטהורה, נטולת שיקולי הרייטינג, או בעברית: נטולת האגו, הייתי מדלג על מלאכת השיווק ועובר לכתיבת ספרי השלישי. אבל זו פריבילגיה של סופרים מוכרים, ששמם עושה בשבילם את עבודה ההפצה, או של כותבי מגירות, שאינם זקוקים להפצה. אבל אני, כמו כל יוצר, מוזיקאי, זמר, צייר, פסל, בלוגר, טובקיסט, פייסבוקיסט, גמאני רוצה שיקראו ויהרהרו, ויזדהו, ויעריכו, ויעירו, ובעיקר שזרע קטן ישתל, ואולי ינבוט יום אחד לפרח, לא משנה איזה.

מישהו אמר פעם (מישהו זוכר מי?): “שני דברים אנחנו משאירים אחרינו במותנו: את הצאצאים שלנו ואת היצירות שלנו.” אימרה יפה ונכונה. במידה מסויימת אני רואה את הכתיבה כמאבק אבולוציוני; כפי שזכר נלחם להפיץ את זרעו, כך הסופר לוחם להפיץ את משנתו, את המניפסט הספרותי, האומנותי, את הפריזמה דרכה הוא בוחר להסתכל על העולם, את התנועה היחודית שהוא מעניק לאותה פריזמה, דרכה מתבוננים הקוראים.

כמו הקוף הראשון, גם אנחנו, כיוצרים, מחפשים דרך להפיץ את הזרע. ההבדל ביניינו הוא שאנחנו איננו יכולים להתנפל על איזו הוצאת ספרים, לכפות את עצמנו עליה, ולהפיץ את זרעינו דרכה; עלינו נגזר לחזר אחריה, להציג את נוצותינו, להפגין את שרירינו, כדי שלבסוף תתרצה ותאמר: אתה קוף נחמד, יש בך פוטנציאל, בוא איתי למערה.”

ואז מתחיל סיפור חדש.

כתיבת תגובה

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.

כל הזכויות שמורות לאופיר עוז 2020©

תנאי שימוש

מדיניות פרטיות