עריכה 2020: הפוסט נכתב מזמן ודברים בינתיים השתנו. קחו זאת בחשבון.
מתוך החוויה הגדולה והמרגשת של הוצאת ספרי הראשון לאור, רגע אחד זכור לי במיוחד: אני מגיע להוצאה, יורד במדרגות אל המרתף, נכנס אל החדר הקטן, העמוס בספרי ההוצאה המסודרים זה לצד זה במדפים ארוכים, ובערימות לא נגמרות על שולחנות וכיסאות. המזכירה מחייכת אלי מאחורי שולחן גדוש ניירות, ובמרכז הרחבה: ארבעה ארגזים המלאים עד אפס מקום במאות עותקים של הספר, שלי.
אחרי הברכות, האיחולים, וסגירת הפרטים האחרונים, אני לוקח ארגז אחד עם העותקים שהובטחו לי, ולפני היציאה נשאל: “נו, אפשר לנשום לרווחה?”
“איך אפשר?” עניתי, “עכשיו הלחץ רק מתחיל.”
ובאמת, איך מוכרים את כל הספרים הללו? איך מגיעים לכמה שיותר אנשים? איך נמנעים ממצב של “אפס מכירות”?
בסדרה של שלושה פוסטים אשתדל לענות על השאלה הזו.
1. מדיה ויחסי ציבור
קודם כל נעזרים בשירותי ההפצה של ההוצאה. ההוצאה תשלח את הספרים לא רק לחנויות אלא גם לרשימה של מדורי ספרות בעיתונים, מבקרי ספרות, תוכניות רדיו וטלוויזיה. הרשימה הזו נקראת רשימת יחסי ציבור.
סביר להניח שתענו בהתעלמות גורפת מכל אותם מקומות. הספר שלכם לא יידון בתכוניות טלוויזיה, והפרק הראשון – סביר להניח שלא יופיע במדור ספרות וספרים של הארץ. כאן אתם נכנסים לתמונה. את ההפצה והשיווק אתם תצטרכו לעשות, בדיוק כמו זמר שמוציא דיסק, נגן ג’אז שמחפש מקום להופיע בו, או צייר שמחפש גלריה שתציג את ציוריו. במקרה הזה אנחנו לא שונים מכל אומן אחר (אלא אם כן הוא זכה בכוכב נולד). אז מה עושים? יוצרים קשר עורכי המדורים (כן, בעצמנו; אותם מבקרים ועורכי המדורים מקבלים עשרות רבות של ספרים בחודש. הם לא קוראים את כולם ואפילו לא מעיינים בכולם, ובסופו של דבר, הרי אנחנו מקדמי המכירות הטובים ביותר עבור הספר שלנו) ומבקשים מהם איזכור, ראיון, או ביקורת על הספר שלכם. סיכויי ההצלחה הגדולים ביותר נמצאים בעיתונים המקומיים ובאתרי אינטרנט למיניהם. עורכי התרבות והספרות מחפשים, פשוטו כמשמעו, חומר לגיליון הבא שלהם. צרו קשר עם השבועון המקומי, הציגו עצמכם כסופרים צעירים, ילידי או תושבי אותה עיר, סיכוי טוב שתקבלו איזכור במדור התרבות ואפילו כתבה מלאה. ההד אולי לא יהיה רחב, אבל זו התחלה.
גם הניסיונות שלי, עם הוצאת הספר הראשון, לשים רגל בדלת כבדה כמו תוכנית טלוויזיה, רדיו ועיתונים גדולים לא צלחו. אבל נערך איתי רעיון שהופיע בעיתון “שבע” (אני יליד באר שבע) ואיזכורים על הוצאת הספר הופיעו בכמה עיתונים, מקומיים וארציים, כמעט תמיד בזכות יצירת קשר מצידי.
2. ביקורות והתייחסויות
נסו ליצור קשר עם מבקרי ספרות. שאלו משפחה וחברים אם הם מכירים סופר או מבקר ספרות. שלחו להם עותק של הספר ובקשו את חוות דעתם. אם יכתבו אותה בעיתון מה טוב. אם לא, תוכלו להשתמש בביקורת שלהם (בעיקר במחמאות) בהמשך. איך עושים את זה? בפוסט הבא.
לספרי הראשון קיבלתי התייחסות מהמבקר והסופר אריק גלסנר ומהסופר והתסריטאי עוזי וויל, הכל בזכות אנשים שמכירים אנשים. אגב, אריק גלסנר קיבל את הספר שלי מההוצאה (הוא היה אחד מרשימת יחסי הציבור), אבל קרא והגיב רק אחרי שפניתי אליו.
3. פרסום
אני זוכר את עצמי מתרוצץ ברחובות באר שבע, בשעות מוקדמות מידי, בצמתים שעוד טרם התעוררו לחיים, ותולה שלטים. חשבתי ששם הספר שלי: “אני הורגת אותך” יכול לייצר באזז ראשוני. במשך השבוע שלפני הגעת העותקים לחנויות תליתי את השלט: “אני הורגת אותך” עם תמונת העטיפה. שבוע לאחר מכן הוספתי באותם מקומות את השלט המשלים: “בחנויות הספרים”. זו הייתה חוויה מרגשת ורטובה (ירד עלי גשם). השלטים עמדו שבוע או שבועיים, ובהמשך נתלשו. אין לי מושג מה היה האפקט שלהם. בדבר אחד אני בטוח; ישנן דרכים קשות פחות ואפקטיביות יותר.
במקביל, הדפסתי דרך ההוצאה סימניות וסטיקרים. את הסטיקרים הדבקתי איפה שמצאתי לנכון; בכניסה לקניונים ולחנויות ספרים (לא ממש בפתחן, שהרי אז יתלשו הסטיקרים ואני אסומן כפרסונה נון גרטה), ובאזורים נוספים. היה לי את הכבוד למכור ספר שלי בשבוע הספר לבחורה שציינה שראתה את הסטיקר והסתקרנה.
את הסימניות חילקתי בשבוע הספר לעוברים ושבים, לכאלה שרק התעניינו ועזבו את הדוכן, וכמובן צירפתי אחת לכל ספר שנמכר. דווקא הדפסת סימניות נראית לי מוצלחת יותר מאשר הסטיקרים. לשיקולכם.
חנויות ספרים
מספרים שאילן הייטנר, שהוציא את ספרו הראשון (בהוצאת גוונים, אגב) עבר מחנות ספרים לחנות ספרים ו”ישב” על המוכרות שיקראו את הספר שלו ושימליצו עליו. האגדה מספרת שהוא עבר בכל הארץ. אני לא יודע כמה הסיפור הזה נכון וכמה יש לו חלק בהצלחה המסחרית של חכמת הבייגלה, אבל זה גם מה שאנחנו צריכים לעשות – לכל הפחות לבקר בכמה חנויות, לתת עותק קריאה לעובדים ולבקש שימליצו על הספר. בלא מעט חנויות, אגב, ישנו מדף מופרד ליוצרים מקומיים. נצלו אותו! בזמני, אגב, מדף כזה לא היה קיים בכל חנות ואני פתחתי במסע שכנועים כלפי מנהלי החנויות שיפתחו מדף כזה. באחד המקרים זה אפילו הצליח, והספר שלי התנוסס שם במשך כמה וכמה חודשים.
אחרי שקיבלתי כמה התייחסויות מצד מבקרים סופרים וקוראים, הכנתי פרוספקט למינציה על הספר שלי, בשילוב עם קטעים מהראיון שפורסם במקומון, ותגובות של קוראים. לצערי לא הצלחתי להכניס את הפרוספקט לחנויות ממש, אבל השתמשתי בו למשל בשבוע הספר.
נסו לפתח יחסים טובים עם מנהלי החנויות, נסו להציק בלי להציק. תנו עותקי קריאה (זה מקובל מאוד כיום) וחיזרו לקבל את התרשמותם של העובדים בחנות.
באחד מביקוריי בחנויות הספרים נמכרו שני(!) עותקים מספרי, במשך פחות משעה. אני משער שמדובר גם במזל של מתחילים, אבל בשיטוטי בחנות, פשוט הצעתי לקונים את הספר שלי. שוחחנו עם המוכרת שמצידה המליצה כמובן על רבי המכר התורניים, ואני העברתי ביקרות מרומזת ועדינה על ההמלצות האוטומטיות הללו. בסופו של דבר הקונה עיין בספר שלי, השתכנע וקנה אותו, וכך גם הקונה הבא. אמנם מדובר בעותקים בודדים, אבל ההתמדה והנחישות שלכם תהפוך אותם לרבים.
בפוסט הבא נדבר על שיווק באינטרנט. איך עושים את זה ואיפה?