adminofir

נוב 102013
 

שלום לכולם,

אחרי כמעט שלוש שנים של פעילות הבלוג יוצא להפסקה.

20,000 גולשים שונים ביקרו בבלוג מאז יצא לאור, 70 פוסטים עלו ו- 400 תגובות נכתבו.

והכי חשוב: לא מעט קוראים הוציאו את הספר הראשון שלהם לאור. היה לי את העונג ללוות כמה מהם.

בחודשים הקרובים לא אהיה בסביבה, אבל כל החומר נמצא עדיין כאן, לימינכם.

אני מקווה שתמצאו שם תשובות לכל שאלותיכם.

לרשימת הוצאות הספרים המלאה בקרו כאן

לפני שאתם חותמים עם הוצאה לאור כלשהי בקרו כאן ובמיוחד כאן

אתם בעיצומו של תהליך הכתיבה? קראו את כל הפוסטים החשובים מאוד בקטגוריה עצות לכותבים

המשיכו ליצור וליהנות מהתהליך הקשה והנפלא הזה.

שלכם,

אופיר

 

 

אוק 312013
 

שלום חברים,

בימים אלה אני מתרגם חלקים מהספר שלי לאנגלית במטרה להוציא אותו לאור בחו"ל.

מעולם לא חשבתי שאעשה את הדבר הזה. זה נראה לי כל כך חסר סיכוי. אבל גם לשרוד בתוך תעשיית הספרים בישראל זה חסר סיכוי.
בחו"ל עסק המולות עובד קצת אחרת: ישנם סוכנים ספרותיים שמקבלים סינופסיס של הספר ובודקים האם כדאי להם לקדם אותו. אם הם בוחרים לעשות כן הם מחויבים למצוא מו"ל עבור הספר. הם מחוברים למי שצריך ויש סיכוי טוב שגם ימצאו מו"ל שילך על זה. כלומר בחו"ל בעצם הסוכנים הספרותיים הם כמו מו"לים שהאתגר הגדול הוא לכבוש את לבם.

אם הוצאתם לאור ספר בישראל וקיבלתם תהודה חיובית יש כמה דברים שמוטב לעשות לפני שרצים לתרגם את הספר.

1. לפנות לסוכנות דבורה האריס – דבורה האריס ותיקה מאוד בארץ. את הספרים שהיא בוחרת לתרגם היא דוחפת בחו"ל במטרה למצוא שם סוכן ולהוציא את הספר לאור. כמובן שגם כאן חשוב שהספר שלכם יצליח קודם בארץ ושיקבל ביקורות טובות, אבל הם בכל מקרה מאוד נחמדים וקוראים את הספרים ששולחים אליהם. זהו האתר: thedeborahharrisagency.com

2. המכון לתרגום ספרות עברית גם הוא מתרגם ספרים ומנסה למצוא להם סוכן בחו"ל וגם כאן באופן לא מפתיע הסיכויים נמוכים והמכון כבר עובד עם מספר רב של סופרים מוכרים, אם כי לאחרונה עד כמה שידוע לי חל גידול במספר הכותרים שהם מתרגמים. להלן האתר שלהם:  ithl.org.il

אחרי שקיבלתי סירובים מנומסים ומפרגנים משני הגורמים הללו (שניהם קראו את הספר ובסוכנות של דבורה באריס אפילו הביעו התרשמות ונתנו ביקורת עניינית), חשבתי שנסתם הגולל על האפשרות לצאת לאור בחו"ל. אבל לא ויתרתי. מצאתי מספר סוכנויות רלוונטיות בחו"ל (בכל מדינה יש, פשוט צריך לחפש) שחלקן כבר עבודות עם סופרים ישראלים (הספרות הישראלית מוכרת ומכובדת בחו"ל וזה עובד לטובתנו). ובקרוב אשלח להן ארבעה סיפורים מתורגמים בתקווה לעורר את הניצוץ.

חשוב להבין שזו הוצאה כספית לא קטנה ושאסור להתפשר כאן על איכות התרגום שצריך להיות ברמה הגבוהה ביותר.

אגב, אם מישהו מכם מכיר איש קשר בסוכנות כלשהי בחו"ל אשמח מאוד אם תעדכנו אותי, זה יעזור לי מאוד.

אופיר

ספט 242013
 

שלום לכולם,
מקווה שהחגים נעימים ושיש לנשאר לכם כוח לעוד אחד אחרון.

הפעם פוסט אורח של ד"ר אורנה ליברמן, המלמדת עברית ישראלית וכותבת על עברית תנ"כית, בנושא כפילות מפתיעה שהיא גילתה במילים עבריות.
התופעה שגילתה מעניינת ומרחיבה את הדעת, והיא רלוונטית במיוחד לאנשים העוסקים בכתיבה.
ספרה של ד"ר ליברמן: "שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה" יצא לאור בהוצאת סלע ספרים, 2013.
קריאה נעימה.

כבר שנים רבות אני חוקרת את לשון המקרא. הכול התחיל ביום בו אבחנתי שלמילים רבות יש כפיל ניגודי. ברגע ההוא חשתי צורך עמוק לרדת לעומקו של הנושא כדי לפענח את התופעה המסקרנת. צללתי אל נבכי מיתוסים עתיקים של תרבויות אחרות, זיהיתי את הקשרים בינם לבין מעשה הבריאה במקרא ודומתני שגיליתי את משמעותה של תופעת הכפילות המפתיעה.

בתחילה שמתי לבי לכך ש-רֵעַ, ידיד יקר, חבר ועמית ו-רַעְיָה, אישה אהובה, נגזרות שתיהן מ-רַע. ה-רַע במקרא מגולם על ידי השטן (מלכים א, ה:יח). על ביצוע הרַע, עבודת אלילים, שחיתות, אכזריות, הקרבת קורבנות אדם, פריצות, חמס, משלם אדם בחייו. כך נמחתה האנושות הרעה במבול (בראשית ו:ה), כך נגזר דינו של עֵר, בנו של יהודה ובעלה הראשון של תמר, למוות:

וַיְהִי עֵר, בְּכוֹר יְהוּדָה, רַע, בְּעֵינֵי ה', וַיְמִתֵהוּ ה'. (בראשית לח:ז, שימו לב למשחק המילים רֵעַ-רַע, מצלול המבטא את ההתאמה שבין שמו של אדם למהותו הפנימית).

כך נידונו בני ישראל, שלא ידעו את ה' ויצאו מרעה אל רעה, לחרב וגלות (ירמיהו ט:ב).

והינה, ממילה זו, המקפלת בתוכה את כל התועבות, נגזרות רֵעַ ו-רַעְיָה, זוג האוהבים משיר השירים שזוגיותם, הכמעט מושלמת, משמשת דוגמה ומופת:
חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים, זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם. (שיר השירים ה:טז)
פִּתְחִי לִי, אֲחֹתִי, רַעְיָתִי, יוֹנָתִי, תַּמָּתִי! (שם שם:ב)

והינה, מילה זו, המציינת את מעלילי העלילות, את חורשי המזימות, את הקמים על אחיהם להורגם, קנאה ושנאה, מילה זו עצמה מסמלת את אחוות בני ישראל המתקבצים בירושלים – עיר כלילת יופי, שלמה ושלווה, את העם המאוחד שכל בניו, אלה העולים לרגל לעיר הקודש ואלה היושבים בה, ערבים זה לזה, חיים זה למען זה, יחדיו:
לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי, אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ! (תהילים קכב:ט)

אין מדובר בצירוף מקרים חד-פעמי. רבות הן מילות המקרא הבנויות לפי אותה תבנית כפולה, רבות המילים המכילות תאום יריב. ככל שהפכתי בהן והפכתי, כן התאמתה יותר ויותר השערתי.

בָּרָא (יצר)-בֵּרֵא (שסף, ביתק בחרב, קרע לגזרים), אוֹן (כוח)-אוֹן (עֹנִי, מצוקה), חָלַשׁ (נפל, קרס)-חָלַשׁ (רמס, גבר, ניצח), רֵעַ-רַע, אוֹר-מְאֵרָה, עָרֹם (תם, חף)-עָרוּם (נוכל, "לבוש", מחופש), שָׂגָה (שגשג)-שָׁגָה (נכשל), נָאוֶה-נַעֲוֶה, הִלֵּל-הֵילִיל, נוּגֶה-נוֹגֵהַּ, שָׁחֹר-צָחֹר, שָׁחֹר-חִוֵּר, לָבָן-נָבָל, תֹּם-כֶּתֶם, תָּם-טָמֵא, חַיִל-חִיל, שַׂר-רָשׁ, עָמַד-מָעַד, פָּרָה-רָפָה, נָב-נָבַל, צִיּוֹן-צִיָּה, שׁוֹאָה-יְשׁוּעָה, שַׁוְעָה-שַׁעֲשׁוּעַ, קִיא-קַעֲקַע, אוֹן-אַיִן, שַׁדַּי-שֵׁדִים, אֵל-לֹא…

את הדואליות לא מצאתי רק במובנן ההפוך של המילים אלא גם בתופעות לשוניות רבות אחרות. בסיומת הריבוי הזוגי של מַיִם (מִיָּם, בהיפוך תנועות) אשר מאפיינת גם   תיאורי זמן, כגון, שַׁחֲרַיִם, צָהֳרַיִם, עַרְבַּיִם, מילים המציינות אברי גוף זוגיים, כגון, עֵינַיִם, אָזְנַיִם, יָדַיִם, ושמות מקומות, כגון, מִצְרַיִם, אֶגְלַיִם, אֶפְרַיִם. את הדואליות מצאתי גם בצירוף הסמיכות אשר קושר שתי מילים, למשל, רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, זו לזו. בצירוף הנקרא צימוד אשר מאגד בוו החיבור צמד מילים, כמו כַּפְתֹּר וָפֶרַח. באמצעי אומנותי הנקרא מֶרִיזְמוּס – ביטוי אשר מונה שני קצוות מנוגדים כדי להציג גם את מה שביניהם, דהיינו את המכלול השלם, כגון, מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל. בפסוקים אשר ניתן לפרשם בשתי דרכים הפוכות (לדוגמה, יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ, בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד. תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ, עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם, תהילים קד: ה-ו, כיסית את הארץ במי תהום שמציפים אותה כולה, או, להפך, כיסית את מי התהום ובכך מנעת מהם לעלות ולהציף את הארץ). בתקבולת הצלעות, בין אם זו תקבולת נרדפת (לדוגמה, וְעַתָּה, מְלָכִים, הַשְׂכִּילוּ, הִוָּסְרוּ שֹׁפְטֵי אָרֶץ!תהילים ב:י) ובין אם זו תקבולת ניגודית (לדוגמה, הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד, תהילים כ:ט). כל התנ"ך כולו חדור בסמליותה של  השניות אשר עוברת בו כחוט השני (שני/שניים), מקצה עד קצה.

את משמעות רעיון הכפילות מצאתי באופיו של האל המוצג במקרא כרחום וכאכזר, כמיטיב וכנוקם. פני האל כפני השפה, מעלה מזור ופוצעת, מנחמת ודוקרת. ומהו סיפור הבריאה אם לא ריפוי התוהו ובוהו העוין בעזרת מילים ומעשים שהביאו להפיכתו לגן אדריכלי מעוצב ופורח, על מעיינותיו, בוסתניו, סוכותיו וערוגותיו העורגות והרוויות. עלינו, בני אנוש, מוטלת החובה לקחת דוגמה מגנן הצמרת, לצמצם, כמוהו, את שלטון הקוצים, להיאבק בנחש הצפע המטיל בנו מומים ולדחוק את שדי הרוע הגלומים בנפשותינו והרובצים
לפתחינו. אינני מפסיקה להתפעם עד כמה מערכת הדימויים המקראית איננה מתיישנת, עד כמה מסר המילים לא אבד עליו הכלח, עד כמה קריאת הנביאים ליושר וליושרה איננה מיותרת. לא הכול כמובן מתאים לתקופתנו, אך כמות נכבדה של רעיונות ודעות הקדימו את זמנן. כדי להמשיך לחוות את העונג שהיה מנת חלקי בעת כתיבת הספר, אני מרחיבה ומעמיקה אותו במאמרים ובבלוג.

שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, ד"ר אורנה ליברמן, סלע ספרים, 2013

ספרה של ד"ר אורנה ליברמן

 

אוג 252013
 

את הפוסט הזה הייתי צריך לכתוב מזמן. אבל אם הוא יגרום למישהו מכם לחשוב פעמיים לפני שהוא חותם על חוזה, עשיתי את שלי.

יש כאן היצע עצום של כותבים, בוודאי הגדול מאז ומעולם. מהצד השני יש ביקוש מצומצם. אמנם הרבה ספרים נמכרים בישראל, אבל המכירות האלה לא מספקות את 200 ספרים שיוצאים כאן בכל חודש ומשוועים לקונים. מאתיים ספרים. אם תרצו: עשרה ספרים בכל יום עבודה. גם אם החנויות יכילו את כל הספרים הללו במשך מספר רב של חודשים, איך קונה מסכן שנכנס לחנות יספיק להיחשף אליהם? הוא יכול להיחשף ל- 10-20 ספרים לכל היותר. אלו הספרים שבדרך כלל נמצאים במבצעים (ועוד מעט הם לא יהיו גם שם).

אבל כותבים רוצים להוציא לאור בכל מחיר. זה לגיטימי. אז מה קורה? ההוצאות הגדולות כבר לא יכולות לקחת סיכון על ספרים שאינם רבי מכר מהרגע הראשון. אז הן מסרבות ל- 98% מכתבי היד ולסופרים האלמוניים שכתב היד שלהם היה יוצא דופן באיכותו הן מציעות להוציא לאור תוך השתתפות בהפקה, כפי שקורה בהוצאות קטנות ובינוניות. זוהי תופעה שקיימת כבר בכמה הוצאות לאור גדולות. ואם נתקלתם בתופעה הזו שתפו אותנו בתגובות. האמת? זכותן. להוציא לאור עולה כסף, וההוצאות הללו הן עסק כלכלי לכל דבר. אז את הפגיעה בהכנסותיהן שמתבטאות בירידה במכירות פר ספר ובתשלומים המוגבלים שמעבירות להן הרשתות הן משיתות אל הסופר. כשדילמה כזאת מובאת בפני ע"י קוראי הבלוג אני ממליץ להם ללכת על זה, הרי ממילא הם יוציאו את התשלום הזה בהוצאה קטנה או בינונית, אז למה לא להוציא כבר בהוצאה גדולה? הבעיה בעיניי מתחילה כשחלק מההוצאות הקטנות רוכבות על הביקוש הגדול של יוצרים לצאת לאור, ומציעות לכותבים "להגשים את החלום". עד כאן גם זה בסדר גמור. אבל כשהן דורשות שלושים וארבעים ושישים אלף שקל על הוצאה של ספר לאור, זה ממש מטריף אותי. על מה ולמה? האם הן משקיעות ביחסי ציבור יוצאי דופן? האם הן מציעות עריכה ספרותית מעולם אחר? תרגום? הופעה בטלוויזיה? לא. הן עושות קופי פייסט לטקסט שבמקרים רבים צריך עוד הרבה ליטושים ועבודה כדי להיות ראוי לצאת לאור, ועושות בוחטה על גב הסופר. הספר עומד חודשיים בחנויות (במדפי ספרות המקור, מה פתאום במבצעים?) מוכר 50 עותקים שקנו בני משפחתו של הסופר וזהו. נגמר הסיפור.

אז הנה סכומים שחשבתי שלא אנקוב בהם לעולם:

הוצאת ספר פרוזה ממוצע ללא עריכה עולה (בהערכה גסה!) כ- 12-13 אלף שקל כולל מע"מ. וזה כולל גם רווח צנוע להוצאה. עריכה מקצועית חשובה מאוד וזה מביא אותנו בערך ל- 20 אלף שקל. כיום לא מעט הוצאות קטנות לא מוציאות היום שקל על עריכה ומטילות את העבודה על הסופר שעושה זאת באופן פרטי. אז תסבירו לי בבקשה איך אנשים חותמים על הסכמי הוצאה לאור בגובה 50 אלף שקל? על מה? איזה ערך מוסף הם מקבלים מההוצאה? והאשמה היא בנו, כי אנחנו הולכים וחותמים על עסקאות כאלה. חותמים ומתחרטים.

צריך לומר זאת בבירור: אם אף הוצאה גדולה או בינונית או קטנה לא מוכנה להוציא את הספר שלכם לאור בתשלום סביר, אז אתם צריכים עוד לעבוד על הספר. ספר לא נכתב בשנה ולא בשנתיים. זהו תהליך ארוך של שיפור והתמדה וסבלנות ורגעי משבר. סופר צריך להקיא דם כדי להוציא יהלום ואז עליו עוד לצלוח את הלקטורה וכמובן גם קשרים עוזרים. תמיד זה עבד ככה, גם בשנות הנוסטלגיה העליזות.

ואם הוצאה כלשהי "מאוד מאמינה בכתב היד שלכם" או: "רואה פוטנציאל" (כאן הזמן לשאול למה לדעתן כתב היד הוא טוב, אילו חוזקות הן זיהו בו?) ובכלל טוענת שאין צורך בעריכה כי הוא כתוב נהדר ודורשת שלושים או חמישים אלף שקל תמורת הגשמת החלום קחו את הרגליים שלכם ותעופו משם. כי הן בהחלט לא מאמינות בכתב היד שלכם (אם בכלל קראו אותו), אלא בארנק שלכם, ולא יעשו דבר כדי לקדם אותו כי הן ירוצו לפרויקט הבא. הוצאות אחרות יגדילו ויבקשו תשובה תוך שבוע. למה? מה יקרה בעוד שבוע? הספר שלכם יהיה פחות טוב? או שאולי הן מפחדות שתקראו את הפוסט הזה?

עוד גורם חשוב הוא כמה זמן ההוצאה קיימת. השתדלו להימנע מהוצאות שקמו אתמול. רוב ההוצאות המכובדות קיימות כבר עשרות שנים, גם קטנות והבינוניות. לכו עליהן, אם הן דורשות תשלום, ואפילו אם הוא גבוה, יש סיכוי שזה משתלם. העזרו ברשימה המומלצת של הוצאות ספרים

אנא מכם אל תרוצו ותחתמו על חוזים מפוקפקים במחירים של 25-30 אלף שקל כי זה מנציח את הבעיה ומפרנס את אותן הוצאות.

קחו בחשבון שאם אתם לא מוציאים לאור את הספר שלכם בהוצאה גדולה, עם או בלי חוק הספרים התפוצה שלכם לא תהיה גדולה. סביר להניח שבתוך שלושה חודשים כבר לא תהיו על המדפים. מוטב להמתין, לערוך שוב את הספר, או רחמנא ליצלן לעבור לספר הבא (דוגמה אישית: רק כתבי היד השני והרביעי שהשלמתי את כתיבתם יצאו לאור, השאר נגנזו), ולבסוף להוציא לאור ספר ראוי בהוצאה ראויה, שגם מאמינה בערכו, ומידת הנשמה בה גדולה ממידת הסרט הנע שמוציא חלומות לאור.

מאתיים ספרים יוצאים בארץ מידי חודש, איך יבלוט הספר שלכם?

מאתיים ספרים יוצאים בארץ מידי חודש, איך יבלוט הספר שלכם?

יול 282013
 

המאמר פורסם ב- Ynet תחת השם: "החוק לקבורת ספרים חדשים" בתאריך 27.7.2013 והוא מובא כאן במלואו

כמעט 15,000 מילים נורו אל חלל האוויר לפני כחודש בדיון הטעון של ועדת התרבות של הכנסת בנוגע לחוק להגנת הספרות והסופרים. ועל אף שנאמרו בו לא מעט דברי טעם נעדר ממנו כל דיון אמיתי על מצבו של הסופר; על האפשרות שלו להגיע לקהל רחב ולזכות בתגמול ראוי (או מוטב לומר: בלתי מחפיר) ליצירתו. גופים רבי כוח השתתפו בישיבה; הרשתות הקמעונאיות, מו"לים ומנכ"לים, ח"כים ועורכי דין; כמעט כולם ציינו את חשיבותו של הסופר, ואף אחד מהם לא טרח להעלות ולו רעיון יצירתי אחד להגנה ישירה ואפקטיבית על תמלוגי הסופרים.

למקדמי החוק בהחלט יש כוונות טובות, והסעיף המרכזי בו בא לכאורה להגן על  הסופר באמצעות איסור הנחות על ספר חדש בשנה וחצי הראשונות לצאתו לאור. איסור ההנחות יעלה את מחיר הספר בפועל ולכן גם את התמלוגים לסופר שיעמדו על 8% לכל הפחות. עד כאן הכל טוב ויפה, אבל אף אחד לא יודע לומר עד כמה עלייה זו במחיר הספר תפגע בכמות הספרים שימכרו.

"אל תדאג, כל עוד הספר שלך יופיע במבצעים, יקנו אותו" אמר לי אחד ממנהלי החנויות כשבאתי לבקר את ספרי השני שיצא לאור השנה, "כשהוא יצא מהמבצעים יגמר הסיפור." מיותר לציין שהוא צדק. החוק הנוכחי, בפשטות, מוציא את כל הספרים החדשים מהמבצעים. אילו ספרים יהיו במבצע? ספרים שעברה שנה וחצי מיום צאתם לאור, או קלאסיקות, ישראליות ומתורגמות. אין כל פגם בקידום ספרים ישנים, להיפך, אבל פירוש הדבר הוא קבורה מידית של ספרים וסופרים המנסים לפרוץ באמצעות חשיפה גבוהה ומחיר נוח לצרכן.

ספר חדש, גם אם יצא לאור בהוצאה מכובדת וקיבל ביקורות מצוינות, יזכה לשלושה חודשים של חסד על מדפי חנויות הספרים. לפי הצעת החוק, ספר כזה לעולם לא יגיע למבצעים, ויטבע בין 200 הספרים(!) שיוצאים לאור בישראל מידי חודש (לפי נתוני צומת ספרים לשנת 2013, שהוצגו בדיון).

כתוצאה מכך, למו"לים לא ישתלם לקחת סיכון ולהוציא לאור ספרי איכות של סופרים חדשים; הם ממילא לא ימכרו. מוטב יהיה להם להטיל את מלוא עלות ההפקה על הסופר כפי שקורה היום, באופן פרוע, בהוצאות קטנות רבות. הסופרים הותיקים והמוכרים ישרדו את המהלך; את ספריהם יקנו ללא מבצע ובכל מחיר. עמוס עוז אינו זקוק למבצעים כדי למכור הרבה, אופיר עוז זקוק להן.

אם כך כיצד נוכל לאחוז במקל בשני קצותיו? כיצד נקדם סופרים צעירים ונדאג שיקבלו תשלום נאות על יצירתם? במכתב שהעברתי לשרת התרבות לימור לבנת ביוני 2012, הצעתי לחייב את הרשתות והמו"לים להבטיח תשלום מינימלי של 5 שקלים לסופר (כיום סופר מקבל כ-2 שקלים, ובמקרים רבים גם פחות מכך). מכיוון שהמו"ל צריך להרוויח כדי להמשיך ולהוציא ספרים שהוא מאמין בהם, גם את רווחיו יש לעגן (עליו לשלם לעריכה, להגהה, לעיצוב, לדפוס, להפצה). כיום הרשתות מחייבות את המו"לים למכור להן ספרים בהנחה גדולה. וכמו שאתם בוודאי מנחשים הן שומרות טוב טוב על השמנת.

אם התשלום לסופר יהיה לכל הפחות 5 שקלים (או 8% מעלות מכירת הספר, כפי שמציע החוק) ולמו"ל נאמר 15 שקלים (או אחוז מינימלי כלשהו מעלות מכירת הספר, שהחוק במתכונתו הנוכחית אינו קובע), יוכלו הרשתות, אם משתלם להן, להמשיך להציע את מבצעי הארבע במאה המפורסמים, או להעלות בעצמן את המחירים, ללא כפייה מצד החוק. והרי לכם הגנה אמיתית על הסופרים והספרות.

ואנחנו, כצרכנים, אולי נדע לכבד יותר את פרי יצירתם של סופרים שיגעו שלוש שנים על כתיבת ספר במקביל (אל תטעו) לעבודתם הרגילה. ואולי נשמח לשלם מעט יותר מנסיעה במונית עבור יצירה ספרותית שנקנתה בדם; באלפי שעות של כתיבה ועריכה ומפחי נפש (ואם תרשו לי אנקדוטה אישית גם דקות ארוכות עם האף בתוך המקלדת) ולדעת שהכסף הולך למקום הנכון.

יונ 252013
 

שלום חברים,

שמי יואב פאעל ואני שמח מאוד להתארח בבלוג הנפלא הזה, ואני מודה אופיר על ההזדמנות לכתוב לכם.
היום אני מדבר אליכם בשני כובעים שונים:
הראשון, כובע של סופר, שאני בטוח שכולכם מזדהים איתו ברמה זו או אחרת.
השני, כובע של יזם.

במאמר מוסגר אני אגיד לכל הקוראים שעוד בתחילת דרכם – הניסיון לימד אותי שהתהליך הנדרש מרגע שהגיתם את רעיון הספר ועד היום בו עם ישראל יושב בבית וקורא את היצירה ששמכם מתנוסס עליה, הוא תהליך ארוך שמצריך ממך להיות יזם לכל דבר, הכולל יצירת "מוצר" מצוין, מציאת שותף לדרך בדמות הוצאה לאור, פרסום ושיווק הספר על ידי שיתופי פעולה יחסי ציבור ועוד.

ועכשיו לנושא לשמו התכנסנו כאן היום, Crowd Funding או מימון המונים בעברית הוא תופעה יחסית חדשה שהולכת ותופסת תאוצה בעולם וגם בבריכה הקטנה שלנו – ישראל.

הרעיון הוא כזה, נניח שיש לי רעיון או פרויקט מעולה, אבל אני צריך כסף בשביל לממן אותו. הדרכים המקובלות עד היום הן להשקיע את הכסף בעצמי אם מתאפשר או לחפש משקיעים עם הרבה כסף שישימו את הסכום הנדרש.

הרעיון של מימון ההמונים אומר משהו קצת אחר: נפנה להמון אנשים, כל אחד ישקיע מעט כסף (בתמורה למשהו – למשל המוצר המוגמר עבורו מגוייס הכסף) וביחד הכסף יצטבר לכמות גדולה ומספיקה למימון הפרוייקט.

בשנים האחרונות, קל הרבה יותר להגיע לכמויות של אנשים ולכן רעיון ה-Crowd Funding קורם עור וגידים בדמות אתרי אינטרנט. האתרים המפורסמים ביותר בעולם הם Indiegogo ו- Kickstarter להם אלפי פרויקטי השקעה בכל רגע נתון ודרכם גוייסו מליוני דולרים. (אגב, אני ממליץ בחום לעבור על הפרויקטים השונים בתחומים המעניינים אתכם, יתכן ותמצאו משהו שתרצו להיות חלק ממנו ולהשקיע בעצמכם).

הפרוייקטים הם שונים ומגוונים, כוללים אתרי אינטרנט, אפליקציות, קבוצות ספורט ואפילו קמפיינים של הבחירות האחרונות. כמה מהבולטים: קבוצה אחת גייסה כסף עבור בר-מסעדה טבעוני בארץ, גיוס אחר בחו"ל שגרף 10 מליון דולר הוא שעון חכם המסתנכרן לסמארטפון, עוד פרויקט מרגש הוא ייצור עצים שזוהרים בחושך (על ידי שינוי בקוד הגנטי של העץ) ועוד ועוד

כדי שתבינו את גודל התופעה, ב-2012 מומנו באתרים השונים כמיליון פרויקטים, וסך הכסף שגויוס ב-2012 מוערך בכ-2.7 מיליארד דולר!  הצפי הוא שב-2013 יגיעו הסכומים ליותר מחמישה מיליארד דולר.

אז איפה אנחנו הסופרים נכנסים לתמונה?

אתרי ה-Crowd Funding מאפשרים לגייס כסף לא רק למוצרים והמצאות אלא לכל פרויקט שיהיה מעניין מספיק כדי שירצו להשקיע בו, למשל ספר.

ובאמת בטפטוף שהולך ומתגבר ניתן למצוא יותר ויותר סופרים שמבקשים מימון בכתיבת ספר הביכורים שלהם באתרים אלו ואפילו מקבלים אותו. האתרים הרלוונטיים יותר לקוראי הספרות העברית הם HeadStart  ו-Mimoona (מימונה). האתרים גוזרים קופון של 5%-15% מהכסף שנאסף (כתלות בסוג ה"מסלול" שבוחרים).

החלטת ללכת על זה? מצוין! בבניית הפרויקט אני ממליץ שתהיו יצירתיים כמה שיותר, תצטרכו לבנות סרטון (לא חובה, אבל הסיכויים לאסוף מספיק כסף מאוד קטנים אם לא תעשו סרטון– אפשר לבנות אפילו בעזרת פאוור פוינט או Prezi, זה מה שאני עשיתי, דוגמה בלינק לפרויקט שלי למטה), תצטרכו להסביר על הספר או הפרויקט, ולבסוף מה התמורה שתתנו לאנשים על ההשקעה שלהם (בדרך כלל יש מדרג מחירים שעבור כל סכום מקבלים משהו אחר), שוב אני אומר – יצירתיות, יצירתיות, יצירתיות. תדאגו שיהיה מעניין.

גיוס הכסף באתרים אלה עבור ספרים, הוא כבר מוכר ואחת הקטגוריות בסיווג הפרויקטים הן "כתיבה וספרות". לא מעט ספרים מומנו בצורה זו, בהם ספרי עיון, ספרי ילדים, רומנים, ספרי שירה ועוד (דוגמאות לספרים שהצליחו לגייס את הכסף: "המדריך לעתיד", "משבי רוח", "חמישה חלומות", "כל מי שאוהב את הירח" ועוד), אני מעריך שיש כמה עשרות פרויקטים כאלה שגויסו או בתהליכי גיוס.

על אף ההבטחה הגדולה, לא כל הספרים מצליחים להשיג את המימון הנדרש, גם כאן השיווק והפרסום של הפרויקט הוא ברובו עבודה שלכם, בעיקר בתחילת הפרויקט.

אתם מוזמנים לראות כדוגמא את הפרויקט שהשקתי ממש לא מזמן עבור הספר שכתבתי "משחק ילדים"

מקווה שהייתי לכם לעזר, אם יש לכם עוד שאלות  אתם מוזמנים ליצור איתי קשר דרך עמוד הפייסבוק (גם לייק יהיה נחמד:))

יואב פאעל

 על  כותב הפוסט:
יואב פאעל, סופר ויזם ירושלמי בעל תואר ראשון במדעי המחשב ותואר שני במנהל עסקים(MBA) , שרת 7 שנים בצה"ל ביחידת לשם (ממר"מ). עם שחרורו מצה"ל בדרגת סרן, החל לעסוק במספר מיזמים בתחום השיווק באינטרנט ובתחום האלגו-טרידינג, הקים את הסטארט-אפ החברתי Tnoogle וכמובן כתב את הספר משחק ילדים.

יונ 052013
 

הי חברים,
בשבוע הספר אופיע בשני אירועים – אולי סוף סוף ניפגש? 

ביום רביעי 5.6 החל מ- 17:00 אציג את "שם של התחלה" בשבוע הספר האלטרנטיבי של האחים גרין
חנות הספרים הנפלאה הזו, בפרישמן 90 ת"א, תארח במשך השבוע 25 סופרים שימכרו את ספריהם ללא פערי תיווך (למעשה החנות לא תיקח לעצמה שקל מן המכירות)
ובנוסף יוצגו בחנות מלאי של 3,000 ספרים בעלויות נמוכות במיוחד.

החנות נמצאת ממש מעבר לכביש מכיכר רבין, כך שבביקור אחד תוכלי ליהנות משבוע הספר הרשמי והאלטרנטיבי – שווה!
קליק לאירוע בפייסבוק

במהלך סוף השבוע נוכל להיפגש בשבוע הספר בבאר שבע תחת השלט של "יוצרים מקומיים" ברחבה ליד הספרייה העירונית והמשכן לאומניות הבמה, שם אציג גם את ספרי הראשון: "אני הורגת אותך".

קבענו?

בכל מקרה שיהיה שבוע הספר שמח, תחזרו עם איזה ספר אחד לפחות.

אופיר

 

יונ 012013
 

הי חברים,

שלושה חודשים עברו מאז יצא לאור שם של התחלה חודשים בהם עסקתי בעיקר בשיווק הספר, אמנם עדיין שבוע הספר לפניי, אבל האחד ביוני הוא הזדמנות מצוינת להתחיל (הפעם ברצינות) את הכתיבה של ספרי השלישי.

איך מתחילים? בהנחה שכבר יש רעיון ומבנה העלילה ברור לנו בקווים כללים.

ישנם מספר ספרים ורעיונות שעזרו לי בגיבוש תכנית העבודה. והנה הם:

1. דרך האמן מאת ג'וליה קמרון – העצות המרכזיות של הספר דרך האומן הם כתיבה של דפי בוקר ויציאה ל"פסקי זמן". אני יכול להעיד שהם בהחלט סייעו לי, אם כי, כיום אינני מתמיד בכתיבת דפי בוקר מכיוון שאני מעדיף לנצל את הזמן לדברים אחרים. לא אפרט כאן יותר מידי את הרעיונות המועלים בספר הזה, אם תרצו השיגו אותו וקראו, להזיק הוא לא יכול.

2. הסוד – כל כך הרבה דיסאינפורמציה ווריאציות שונות ישנם על הרעיון של הסוד או מחשבה יוצרת מציאות, שלאדם שאיננו מכיר את הרעיון קשה מאוד להתחבר אליו. אני רק יכול לומר שאני מזהה אלמנטים זהים אצל הרבה מאוד אנשים שמספרים שמחשבה חיובית \ כיוון הרגשות \ שימוש בדימיון, עוזרים להם להשיג את מטרותיהם. אני יכול להעיד שזה עוזר גם לי, מעל לכל ספק. שוב, אינני יכול לפרוט כאן את כל התורה. מה גם שכל אדם לומר ומבין אותה אחרת. אני רק אשתף כאן את "לוח השאיפות" שלי, שנמצא כל הזמן מול עיניי כשאני עובד. ממליץ לכולם להתקין לוח שאיפות כזה וללמוד כיצד להשתמש בו.

לוח השאיפות

 

3. סיפור מאת רוברט מקי – כאן באמת אין לכם ברירה אלא לקרוא את הספר החשוב הזה. הוא לא עושה קסמים ולא כל דבר שתקראו בו יתאים גם ליצירה שלכם, אבל הוא יעזור לכם להבין דברים מהותיים בכתיבה ואולי יגרום לכם להבין למה סיפור כלשהו שלכם נגע או לא הצליח לגעת בקוראים.

אז מה אני עושה כשאני מתחיל לכתוב?

1. קודם כל צופה שוב בהרצאה מעולה של אליזבת גילברט ב- TED. הנה קישור לפוסט שלי בנושא.

2. בונה מתאר צעדים מלא לפי המלצתו של רוברט מקי ב"סיפור". הכוונה היא לסינופסיס של כל הסיפור, גם אם מדובר ברומן עב כרס ניתן לספר אותו בעמוד עד שלושה עמודים. הסיפור חייב לעבוד גם כאן, אם הוא לא עובד בעמוד אחד, איך הוא יעבור בשלוש מאות עמודים? תנו לאנשים לקרוא אותו, בקשו מהם הערות, כך תוכלו לעלות על בעיות מהותיות בסיפור לפני שאתם משקיעים כל כך הרבה זמן בכתיבתו.

3. מגדיר לעצמי אילו שעות ביום נוחות לי בכתיבה והיכן. את "שם של התחלה" כתבתי ברכבת בדרך לעבודה ובחזרה ממנה. זה לא היה כמו לכתוב בוילה על שפת האגם אבל הייתי מנותק מכל הפרעה ובדרך כלל חמישים הדקות הללו (פעמים ביום) היו אפקטיביות מאוד. בנוסף הייתי כותב בלילות, במקום להירקב מול הטלוויזיה. הגדירו לעצמכם מתי והיכן נוח לכם לכתוב. בבוקר? בלילה? על שולחן בבית או בבתי קפה (אישית, לא ממליץ, הפיתויים חזקים מידי)? והכי חשוב – התמידו בכך! כיתבו כל יום, גם אם מזדמנת לכם  רק רבע שעה.
אני מכין טבלה גדולה לפי חודשים כאשר כל יום אני מגדיר מה ברצוני לכתוב היום, כמה זמן כתבתי, והאם השגתי את מטרת היום. מטרתי היא להגיע לשעתיים של כתיבה ביום, לא כולל שישי שבת. בשישי שבת לפעמים אנחנו נוסעים אז אני לא מתחייב. אבל סופי השבוע יכולים להיות מנוצלים להשלמת שעות שלא הספקתי לכתוב במהלך השבוע. החל מחודש יוני אדווח לכם כאן כיצד אני מתקדם וכמה שעות הצלחתי לכתוב בכל יום.

אם יש לכם שאלות כיתבו אותם כאן למטה, מבטיח לענות על כולן.

בהצלחה לי ולכולם!
שבוע הספר נעים, תחזרו עם איזה ספר הביתה…

אופיר

 

מאי 162013
 

 הסיפור "פושעת" פותח את הרומן "שם של התחלה", הוצאת פרדס 2013. הסיפור זכה במקום ראשון בתחרות של עכבר העיר וסטימצקי, ופורסם בכתב העת "גרילה תרבות".

 

   בבוקר, כשאני פותחת את העיניים, אני מרגישה בפעם הראשונה באמת כמו פושעת. כמו האימהות המטורפות האלה שעושות אמבטיה לתינוק שלהן, מלטפות לו את הראש, ואז מחזיקות אותו בתוך המים עד שנגמרות הבועות.

   קמה. צועדת לחדר של הבנות. מנערת אותן. ממהרת למטבח. מפשירה ארבע פרוסות לחם. מוציאה מרגרינה מהמקרר. מורחת. מרתיחה. טובלת שני תיוני תה. חוזרת לחדר שלהן. מעיפה את השמיכות. מעמידה אותן על הרגליים, עדיין רדומות. מלבישה אותן בחצאיות תואמות. קולעת להן צמות. מוליכה אותן למקלחת. מורחת לשתיהן משחת שיניים. חוזרת למטבח. אורזת שני סנדוויציים עם מרגרינה לבית הספר. הן מגיעות. מתרסקות על הכיסאות. אנחנו שותות תה. אנחנו שותקות. אני תולה עליהן תיקים. נוקשת להן בלחי. שולחת אותן לבית הספר.

   חוזרת למטבח. מתיישבת. מחכה. מוודאת.

   קמה. לוקחת מזוודה על גלגלים. פותחת את המקפיא. מוציאה שקיות לחם. שמה על השולחן. מוציאה עוד שקיות לחם. שמה על השולחן. חוזרת למקפיא. שולפת אחד. עטוף בעיתון. שמה במזוודה. שולפת שני. עטוף בעיתון. שמה במזוודה. מניחה מעליהם סמרטוטים. מהדקת טוב טוב. סוגרת את הריצ'רץ'. מחזירה את שקיות הלחם למקפיא. יוצאת החוצה. הולכת לפגוש את פרדריק.

   במקרה נפגשנו, לפני שבועיים, באמצע הרחוב. חמש שנים לא התראינו. ישבנו בבית קפה. הוא סיפר על עצמו. השנים עשו לו טוב. יש לו עסק פרטי משהו. לא זוכרת. לא הקשבתי. לא עניין אותי. באמצע נשברתי. סיפרתי הכל. בכיתי. זה הוא הציע לקבור אותם בחצר שלו. מה יכולתי לעשות. חמישה ימים הם יושבים שם במקפיא כמו שני ספינקסים קטנים, מחכים שאמא תעשה סוף סוף משהו, שתמציא להם מנוחה נכונה. לא הייתה לי ברירה. הסכמתי.

   במעלית אני מרגישה כמו דיילת שמבריחה סמים מעבר לאוקיאנוס בשביל איזה מאפיונר קולומביאני. ידעתי שהמעלית תיתקע. ידעתי שהכל יהיה נורא. ידעתי ששוטרים יחשדו במזוודה, יגשו אלי ויבקשו ממני לפתוח אותה. שוטר אחד יציץ פנימה, יסיט ביד אחת את הסמרטוטים, יסתכל לי בעיניים בלי להיות מופתע, ויבקש ממני בקול שקט להתלוות אליהם לתחנה.

   המעלית לא נתקעה. יצאתי לרחוב. המזוודה לא עניינה אף אחד. שוטרים לא זינקו עלי. הלכתי למטרו.

   לפני שבוע, כשלקחתי את החתולים לוטרינר, ישבו אתי בחדר ההמתנה שתי נשים שמנות ששיכלו רגל על רגל וליטפו את החתולים הסיאמיים שלהן שהיו מונחים בהתאמה על ירכיהן. כשהנחתי את הכלובים על הריצפה הן ליכסנו אלי את המבט. לא, אני לא כמוכן, אמרתי להן בלב, אני לא קניתי את החתולים שלי גזעיים, עם תעודות רשמיות, בחמשת אלפים פרנק. אני אספתי אותם עוד כשהיו גורים, ממשפחה שרצתה להיפטר מהם, לזרוק אותם לרחוב, לתת להם למות. הנשים השמנות חזרו לדבר ביניהן. לבסוף הגיע תורי. הרמתי את שני הכלובים ונכנסתי. הנחתי אותם על השולחן. דיברתי עם הוטרינר. הוא לא אמר כלום. רק הורה לאסיסטנטית שלו להכין שתי זריקות הרדמה. פתחתי את הכלובים. הקטנטנים ריחרחו את דרכם החוצה. חיבקתי אותם. מחצתי אותם. נישקתי אותם. נתתי להם את הליטופים הכי טובים שהיו לי לתת. הוטרינר עמד בצד והמתין. זזתי הצידה. הוטרינר הזריק להם את החומר. צפיתי בהם כשהם הסתממו;   צולעים – נמרחים על משטח האלומיניום, לא מבינים מה קורה. בסוף הם נרדמו. ליטפתי אותם. מקצה האף עד קצה הזנב. העברתי אצבע רכה על הלחי ותחת הסנטר, כמו שהם אוהבים. הוטרינר לקח אותם לחדר אחר כדי להרוג אותם. ישבתי בפינה כמו ילדה שאמרו לה לחכות למנהלת כדי לקבל עונש. הוא חזר. שתקתי. הוא אמר את המחיר. רעדתי. אין לי מספיק, אמרתי. הוא לא הבין. אמרתי: ביררתי, המחיר הוא זה וזה. נכון, הוא אמר, זה המחיר של הפרוצדורה, אנחנו גובים סכום נוסף בשביל הקבורה. זה לא סכום גבוה, גברת. זה בסדר, לא צריך, אמרתי מהר, אני אקח אותם. הוא לא הבין. התעקשתי: אני אקח אותם. מהכיס הוצאתי את החסכונות האחרונים שלי ושמתי לו על השולחן. הוא אמר, אין לך כרטיס אשראי? אמרתי: לא. הוא אמר, יש לך איפה לקבור אותם? שיקרתי: כן.

   יצאתי החוצה עם שתי הגוויות של החתולים בתוך הכלובים. לא הסתכלתי על שתי הנשים שעדיין המתינו עם החתולים הסיאמיים שלהן. תיסתמו, שתקתי, בכלל איזו זכות יש לכן. יושבות פה עם מעילי פרווה ומתנשאות עלי, כאילו שהייתה לי ברירה, כאילו שהייתי מרדימה אותם אם היה לי כסף. הכנסייה נותנת צדקה לבני אדם, שתדעו לכן, לא לחתולים.

   הגעתי הביתה. לא ידעתי מה לעשות. עטפתי אותם בעיתון ודחפתי אותם לתוך המקפיא, הכי עמוק שיכולתי. הסתרתי אותם עם שקיות מלאות בלחם. סגרתי. הבנות חזרו אחרי שעה. אמרתי להן שהם ברחו. אמרתי להן שהם מצאו בית אחר לגור בו, בכפר, עם דשא, ועצים לטפס עליהם, ועכברים לרדוף אחריהם, ובנות בדיוק בגילן שמטפלות בהם יפה. כל אחר הצהריים הן צעקו ואני בכיתי. הן צעקו שאני אשמה שלא שמרתי עליהם. אמרתי נכון. הן צעקו עלי שאני לא יכולה לדעת שטוב להם. אמרתי ששתי הבנות התקשרו מהכפר ואמרו שלחתולים כיף בבית החדש ושהם כל הזמן מתגעגעים אליכן, ומיד ניתקו. הן צעקו עלי שאיך הבנות בכלל יודעות את מספר הטלפון שלנו. אמרתי: בגלל הצ'יפ. הן צעקו עלי שאני שקרנית. אמרתי שאני לא. הן שתקו. מאז הפצע מגליד אצלן ומתפשט אצלי.

   במטרו החתולים מתחילים לטפטף. אני כל כך טיפשה. איך לא חשבתי על זה. אני מדמיינת את שתי הגופות הקטנות שלהם נוזלות ומרטיבות את העיתון, נקוות בתחתית המזוודה, ומטפטפות את הטיפות האלה שאני רואה בעיניים שלי נושרות על הריצפה. אחרי ארבע תחנות מצטברות הטיפות לכדי שלולית קטנה מתחת למושב שלי. כולם רואים ושותקים. אני מנסה לכסות את המים האפורים עם המזוודה; מתכננת שכל פעם אזיז אותה קצת כך שהנוזל תמיד יהיה מוסתר. אני מסתדרת עם זה לא רע, אבל את הריח אי אפשר להסתיר. התחנה שלי מגיעה. אני קמה ראשונה. בורחת החוצה. ממהרת להחליף לרכבת הפרברים. חוצה את התחנה ממוקדת ונחושה. המזוודה נגררת מאחורי, מציירת על הרצפות שובל של מיץ חתולים.

   ברכבת הפרברים אני עוברת קרון אחר קרון. כולם מלאים. לבסוף אני מוצאת מקום. מתיישבת. מתפללת שרק הנסיעה הזו תעבור בשלום, שאף אחד לא יבוא לשבת לידי, שהכרטיסן לא יגיע. אני דוחקת את המזוודה כמה שיותר לפינה, מתחת לשולחן. אבל החתולים ממשיכים לנזול לי מהמזוודה כמו ברז מטפטף. אנשים מתחילים לאתר את מקור הריח. קול שיעול מאחורי. אנשים פותחים חלונות. זוג קם ועובר לקרון אחר. ואני יושבת קפואה. רצינית מאוד. תוקעת את העיניים בחלון כאילו אני היחידה שלא שמה לב מה קורה אצלה מתחת למושב; נוסעת תמימה שמחכה בסבלנות לתחנה שלה. זה הכל בגלל הרצל.

   בכל פעם שהוא לקח אותנו לארוחה מפוארת כבר ידעתי מה מצפה לנו. הוא היה מספר על הזדמנות עיסקית שפשוט אי אפשר לפספס, נישה שאף אחד לא נגע בה, שוק רעב, פירצה בחוק, הזדמנות שאם הוא לא ינצל אותה מיד, מישהו אחר כבר יעשה ממנה בוחטות והוא לעולם לא יסלח לעצמו. ואני הייתי מהנהנת כמו מטומטמת, מקשיבה להתלהבות המהפנטת שהפילה כל כך הרבה אנשים בפח. שואלת את עצמי אם זה מה שגרם לי להתאהב בו פעם. הוא התעסק ביבוא של לוחות אלקטרוניים מגרמניה; קרמיקה מסין; עובדים זרים מאפריקה; יום אחד פתח חנות למוצרי קוסמטיקה; אחרי חודש סגר אותה והכריח אותי לתרגם מסמכים במשרדו החדש, שולחן ליד המזכירה שלו, שברור מאיזה שיקולים העסיק אותה. במשך תקופה לא קצרה העסקים שלו באמת עלו יפה. הבית שלנו התמלא כל טוב. הוא היה לוקח אותנו להפלגות בספינות פאר, למרות שלא כל כך התלהבנו מהן, סוחב אותנו למסיבות עם השותפים שלו, מתגאה בפניהם איזו אישה יפה יש לו, ואֵילּו בנות, שעוד כמה שנים בטח יהיו כוסיות.

   ואז משהו היה משתבש; העסק התחיל להתדרדר, הוא היה מסתכסך עם השותפים, או שהמשטרה הסתכסכה אתו. היינו צריכות לארוז הכל ולעבור מחוץ לעיר, לפעמים גם מחוץ למדינה. את כל החפצים שקנה בתקופת הגאות, מכר באיזו סימטה לסוחרים שהוא הכיר השד יודע מאיפה. המקרר התרוקן. החובות נערמו. הוא היה נכנס למרה שחורה וימים שלמים שוכב במיטה, מיבב בבכי איום ומאשים את עצמו בקול רם על כמה שהוא אידיוט ואיך יכול להיות שהוא מביא אותנו שוב למצב הזה ולא לומד אף פעם. ואנחנו היינו סולחות לו, מנחמות אותו, מעודדות אותו, כי הוא באמת סבל, והחרטה התעללה בו מבפנים כמו וירוס של כלבת.

   אבל הפעם אמרתי לו לא; אני לא לוקחת עכשיו את הבנות ואת כל החפצים שבקושי גמרנו לפרוק מפעם קודמת ועוברת אתו לקמבודיה. גם לא מעניין אותי לשמוע מה הרעיון ואיך נחיה שם כמו מלכות, וכמה טוב שהבנות יכירו תרבות חדשה וילמדו שפה נוספת, וכמה שמחירי השכירות שם מגוחכים, ושבכלל נהיה עשירים שם, ומה אנחנו עושים בכלל באירופה כשהכל פה כל כך יקר.

   אתה יכול לנסוע לבד, אמרתי לו, אנחנו נשארות כאן. ולא האמנתי שזו באמת אני שאומרת את הדברים האלה.

   למחרת הוא טס. אמר שישלח לשלושתנו, ממש בקרוב, כרטיסי טיסה במחלקת עסקים, עם החתולים, כשרק יסתדר קצת. מאז עברה שנה.

   הרכבת עוצרת בתחנה. אני קמה. גוררת את המזוודה. ממהרת לדלת. נתקלת במישהו. לא מסתכלת. יוצאת. מתרחקת בצעדים מהירים. הרכבת ממשיכה בדרכה. רק אז אני עוצרת. נרגעת. נושמת את אוויר הפרברים. הרוח נעימה. ושקט מסביב. חמש דקות הליכה מהבית של פרדריק ועכשיו אני כבר ממש בטוחה שהוא לא יהיה שם. שאני אדפוק בדלת והוא לא יענה. כבר מדמיינת את עצמי חופרת בחצר שלו בור עם הידיים, מגרדת את האדמה עם הציפורניים, מכאיבה לעצמי בכוונה. עוברי אורח עוצרים, מסתכלים, מתאספים. ואני עם החתולים. מה קרה להם. שואל מישהו. היא הרגה אותם כי אין לה כסף להאכיל את הבנות שלה. עונה לו מישהי. מי שאין לו כסף להאכיל את הילדים שלו שלא יגדל חתולים. אומר איש גבוה עם משקפי שמש. מי שהורג את החתולים שלו, ככה בלי בעיה, בסוף יהרוג גם את הילדים שלו. אומר צעיר במעיל ג'ינס. זה הכל בגלל בעלה שאין להם כסף. אומרת הבחורה. מי שמאשים אחרים במצב שלו לעולם לא יצא מהבור. אומר האיש במשקפי השמש. אבל למה היא קוברת אותם פה באמצע החצר. שואל הצעיר. כי האקס שלה הבריז לה. זה הבית שלו. הוא הבטיח לעזור לה. אבל עכשיו הוא נעלם. אומרת הבחורה. סומכת על אחרים במקום על עצמה, אומר האיש במשקפי השמש, כל כך אופייני. הייתי צריך לנחש. גם אני במקומו הייתי מבריז לה, שתלמד.

   כשהגעתי, פרדריק כבר סיים לחפור את הבור. הוא חיכה לי בפתח הבית והוביל אותי אל החצר האחורית. התכופפתי והנחתי את החתולים בתחתית. פרדריק השתמש באת וכיסה אותם בחול. הוא גם הכין מבעוד מועד שני צלבים קטנים ורשם עליהם את השמות שלהם. עמדנו מחובקים מעל הקבר. הוא הבטיח לי שאוכל לבוא לבקר אותם מתי שרק ארצה. כן, אמרתי, תודה. וידעתי שלא אבוא.

   אחר כך נכנסנו אליו הביתה ושתינו יין.

מאי 062013
 

שלום חברים!

אני שמח להזמין את כל אחד ואחת מכם לערב ספרותי בו נחגוג את ההוצאה לאור של של ספרי השני: "שם של התחלה".

בתכנית:

סודות חסויים מחדר ההלבשה, הצצה לתהליך הכתיבה, קטעי קריאה, כיבוד קל, ואנשים טובים.

האירוע יערך בספריית פבזנר בחיפה (ליד תאטרון חיפה), בכתובת פבזנר 54, חיפה, ביום חמישי ה- .9.5.13 בשעה 19:00 בדיוק – כולכם מוזמנים!

כניסה: 5 שקלים

מנחה: עמיקם יסעור

קריין: קובי אייל

נא אשרו הגעה במייל: ofiroz2010@gmail.com או באירוע בפייסבוק: http://on.fb.me/11cihhv

תבואו?

אופיר

עטיפת הספר "שם של התחלה"

עטיפת הספר "שם של התחלה"