פבר 252012
 

מחשבות בעקבות מפגש אורי קליין – יוסף סידר

   קראתי את המאמר של אורי קליין מבקר הקולנוע של "הארץ" על פגישתו הטעונה עם יוסף סידר במאי "הערת שוליים" שזכה בפרס התסריט בפסטיבל קאן. אתם יכולים לקרוא את המאמר המרתק כאן, לעצלנים אספר שהשיחה נסבה סביב מה שנראה כמו עלבונו העמוק, האובססיבי אפילו, של סידר בעקבות סדרת ביקורות לא מחמיאות שהנחית קליין על סרטיו של סידר לאורך השנים. בסוף המאמר הוסיף קליין ביקורת קטלנית נוספת על "הערת שוליים".
אין בכוונתי לעסוק בביקורת עצמה. המאמר היה מעניין הרבה יותר. הוא נגע בנושא הרגיש, הטעון והמודחק לטעמי, של יחסי יוצר-מבקר.
הנה ציטוט ראשון של קליין:

במה שהיה אולי רגע השיא במפגש אמר סידר שמה שקורה בו בינו לביני הוא ניסיון מצדו להתבגר ולהכיל את הדומיננטיות שלי בחייו. הוא אמר שאחרי לא מעט מחשבה הוא הגיע למסקנה שהבגרות המקצועית שלו תהיה לומר שלא אכפת לו מה אני חושב עליו. אני באמת מקווה שהוא הצליח להגיע אל הבגרות המקצועית הזאת. 

   אחחח. איזו סנוקרת מהממת, אולי מוצדקת אבל מיותרת. סידר חשף כאן חולשה, חולשה ילדותית ממש, שלא היית מצפה למצוא אצל במאי מוערך שבוודאי ספג לא מעט ביקורות במהלך הקריירה שלו, ממורים, צופים ומבקרים. סידר הרים להנחתה והוריד את המכנסיים. אבל קליין לא התאפק, לא ריחם, הוא הנחית את המכה במין התנשאות קלילה, אלגנטית ומעודנת. לא יכולתי שלא להרגיש את הכאב של סידר כשקרא את השורות הללו; הנה הוא מתחנן למעט חמלה, וקליין עונה לו בדקירה מדויקת היישר אל הבטן הרכה של סידר.
סידר חשף אמיתה מכאיבה על תחושותיו. רבים מאיתנו בוודאי לא מבינים אותו: "מה הקטע שלך? זכית בפרס התסריט בפסטיבל קאן, מהפסטיבלים החשובים בעולם, וכל כך אכפת לך מה האידיוט הזה כותב עליך?" אז מסתבר שכן, אכפת לו מה האידיוט הזה כותב עליו, וזאת מכיוון (ועכשיו תתכוננו לקלישאה מהממת שבוודאי תזמין גם עלי חיצי ביקורת מורעלים) שסידר הוא בן אנוש. סידר הוא לכל הדעות במאי מצוין, אבל לוקה בחיסרון נדיר במקומותינו; קשה לו לספוג, להתעלם, לבוז לדבריהם של אחרים. באותו ראיון הוא חשף את הצד הלא מהוקצע שבו, הפגום. וקליין לא הצליח, או לא רצה מלכתחילה, להתאפק.
ובעצם כולנו סידר; אנחנו מבריקים בדבר אחד, ומעוררים גיחוך בדבר אחר. אנחנו מנהלים מצויינים בעבודה, וכושלים לגמרי ביחסי אנוש, או להיפך. סלין היה סופר גאון וגזען עלוב, דודו טופז, שילב בשנות השמונים מסרים רכים, מלאי חמלה ומוסר, במופעים שלו, ועשרים שנה אחר כך שלח פושעים להכות אנשים שהעזו לומר לו לא.
אז סידר, כמו כולנו, יצא הפעם קצת מעפן. האם קליין לא יכול היה להתעלות לרגע מעל עצמו? לכבד את המרואיין שלו ולוותר על הסנוקרת?
מסתבר שלא.
אז הנה, גם אני מצאתי פגם במאמר המושלם של קליין, ולהלן הציטוט:

אם, כאשר סידר אומר שיש משהו במפגש שמזכיר את "הערת שוליים", הוא גם האב שתובע ממני מחויבות ותעוזה רבות יותר וגם הבן שמלין על כך שאני לא מכבד ואוהב אותו מספיק? אם כן, הרי זה הופך אותי גם לאב וגם לבן, ותודו שזו מעמסה מעט כבדה להפיל על בן אדם בבוקרו של יום חול בתל אביב, כשכבר מרגישים את הקיץ המעיק המתקרב.

   קראתי, ולרגע התקשתי להאמין. האם קליין התדרדר עד כדי כך לציניות נערית וארסית שכזו? האם זו רק מעידה רגעית בשטף יכולת ההתבטאות המעולה שלו אל בור הכתיבה בוסרית? האם לקיתי אני בחוסר יכולת לקלוט את המורכבות, או את ההקשר העדין במשפטו האחרון? אולי. בכל מקרה, אני סבור שכך או כך יצא קליין קטן.
מה זה קטן?
ילד.

   אחר כך, כאמור, קינח אורי קליין בביקורת קטלנית, כמעט מכל כיוון, על סרטו של סידר.
זכותו של קליין לכתוב ביקורת, כל ביקורת. וקליין הוא כותב רהוט ומשובח. אבל ביקורת תמיד תישאר האחות הקטנה, הפחות מוצלחת, הנטפלת, של היצירה.

   ראיתי את "הערת שוליים" זמן קצר אחרי שקראתי את הכתבה. בעיניי זהו סרט מופתי, מוקפד ומרתק, אולי לא הסרט הטוב ביותר שיצא בישראל בשנים האחרונות (טובים ממנו: חתונה מאוחרת, ואלס עם באשיר) אבל אני חושב שהוא בהחלט ראוי לזכייה באוסקר.

  שיהיה בהצלחה!

פבר 172012
 

המאמר על פופוליזם ואהבה התפרסם בכלכליסט תחת הכותרת "פופוליסט כותב לביבי" בתאריך 4.8.2011 והוא מובא כאן במלואו:

ברכותיי אדוני ראש הממשלה; אתמול כינית 90% מהעם שלך פופוליסטים. את חיילי המילואים שמגינים על גבולות ישראל כינית פופוליסטים, את הסטודנטים שבעתיד הלא רחוק יחזיקו את חוסנה הכלכלי של ישראל כינית פופוליסטים, רואי חשבון, עורכי דין, רופאים, כבאים, רפתנים, מורים, אימהות שלא יוצאות לעבודה כי משכורתן נמוכה מתשלומי הגן לילדיהן כינית פופוליסטים, את מרבית ממצביעיך כינית פופוליסטים, את אנשי הפריפריה, בבאר שבע, באשדוד בקריית שמונה, בנצרת, כינית פופוליסטים. גם את אנשי המאהל בתקוע כינית פופוליסטים.

מוזר, אומרים עליך שאתה גאון תקשורתי, האם לקרוא לעם שלך פופוליסט זה מהלך תקשורתי נכון? האם להניח לחברי סיעתך להשתלח בעם שלך, להמעיט ממצוקותיו, ללגלג על צעקתו, זה מהלך תקשורתי נכון?

אולי אתה חושב, כפי שטען מנכ"ל משרד האוצר לשעבר שמואל סלבין, שההפגנות "יעלמו עם הגשם הראשון", שהמחאה תתפוגג. בינתיים תצא הכנסת לפגרה, אתה תתעסק עם ענייני ספטמבר הדחופים, ושוכני האוהלים יחזרו לדירות שלהם, או מוטב לומר לכוכים שלהם.

אבל המחאה הזו לא תתפוגג עם הגשם הראשון, היא לא תיעלם, כי לאנשים כבר אין מה להפסיד.

חבר שלי הוא בעל ואבא לשני ילדים. הוא עוסק במקצוע חופשי נחשק ומרוויח יפה, אבל כל חודש הוא מתחיל עם 15,000 אלף שקל מינוס בבנק.

לא, הוא לא חובב סיגרים, ולא נסיעות לחו"ל או מכוניות יוקרה. בוא נחבר ביחד את הפאזל; משכנתא 4,500 שקל, גנים לילדים 5,500 שקל, ארנונה, ועד בית, אוכל, אוכל לתינוקות, חיתולים, דלק לשתי מכוניות (לא לטיולים ביבי, אני מתכוון לדלק כדי להגיע לעבודה בבוקר ולחזור בערב, או כדי להגיע לרכבת שתיקח אותך לעבודה). סך הכל, כל חלקי הפאזל: 15,000 שקל.

"למה קניתם דירה?" שאלתי אותו, "כמעט כל כלכלן יגיד לך שעדיף לשכור עד שתשיג לפחות מחצית מסכום הדירה?"

"גרנו בשכירות תקופה ארוכה" הוא השיב, "אבל בכל שנה העלה בעל הדירה את השכירות ב-1,000 שקלים נוספים, נראה אותך מטלטל את המשפחה שלך כל שנה ממקום למקום".

תסביר לי בבקשה אדוני ראש הממשלה, מה יעשה זוג הורים שכל אחד מהם מרוויח את המשכורת הממוצעת במשק (והרוב, הרי, מרוויחים פחות)? כמה נשאר להם בנטו? בוא אני אעזור לך בחישוב: 15,000 שקל – זהו בדיוק הסכום שמכסה את צרכי הקיום הבסיסיים ביותר של משפחה בישראל.

האם אתה היית מנהל ככה את תקציב המדינה?

אז למה אתה כופה על אזרחי המדינה לנהל ככה את משק הבית שלהם?

החבר שלי לא יצא לרחוב ולא ביקר באף מאהל; הוא לא היה בצעדת ה- 150,000 במוצ"ש כי לא היה לו בייביסיטר בשביל הילדים. אני הייתי שם בשבילו. אני ואנחנו. ואנחנו נהיה כאן כמה שצריך. הניסיונות שלך ושל חברי סיעתך לפלג בינינו לא צולחים, כי אנחנו מאוחדים מידי, כי אנחנו צודקים מידי. וגשם, אמיתי או מטאפורי, לא מפריע לנו להמשיך, כי משינה באוהל בשדרות רוטשילד של אמצע הקיץ, אתה יוצא רטוב יותר מאשר מעמידה תחת הגשם. והזיעה שאנחנו נותנים פה, אמיתית או מטאפורית, לא מפריעה לנו להמשיך במאבק, כי על הפרק עומד משהו הרבה יותר גדול ומשמעותי; כי זו באמת מהפיכה של אהבה, של תרבות דיבור ושיח, של ערבות הדדית וקבלת האחר, של שותפות אמיתית, של חמלה ושל נתינה.

ביבי, אתה יכול להיות גאה בעם שלך.

פבר 132012
 

הסיפור stage.co.il ראה אור בקובץ הסיפורים "זוויות" בספרי הראשון "אני הורגת אותך" הוצאת גוונים, 2007

א

   אמרתי לעצמי וואלה, גם אני יכול, אז שלחתי סיפור לבמה חדשה.

   זה היה סיפור לא ארוך ומעיק, ולא פשטני וחסר תוכן. בניתי אקספוזיציה מושכת ושזרתי מתוכה עלילה מסתעפת ורבת תהפוכות. טבלתי את הגיבור במעטפת פסיכולוגית עמוקה בה הוא נאבק במודע ולא במודע, תוך שהוא מוביל את עצמו לתובנה חדשה שהיא המסר הנסתר של הסיפור. תיבלתי במעט הומור, עדין ומתוחכם, שגם בפעם האחרונה שקראתי אותו, עדיין גיחכתי לעצמי פה ושם. הפאנצליין היה מפתיע ומעורר מחשבה גם הרבה אחרי שמניחים את הסיפור, ומהווה סגירת מעגל לדמות ולאינטראקציה שלו עם העולם. חזרתי ושיפרתי את הכתיבה כמה פעמים. הוספתי דימויים בתוליים, כמו איים טרופיים עמוק באוקיינוס השקט, שכף רגל אדם עוד לא דרכה בהם. בחרתי טיזר שהיווה מבחינתי את ההיילייט של הסיפור ושלחתי.

   נתתי לעצמי כמה ימים כי אחרי ה- 'סתם שתדעו' היה מודפס שחור על גבי כתום: '3482 יצירות מחכות לאישור'. בינתיים, לפי המלצת המערכת, התכתבתי קצת בפורומים, קראתי סיפורים של אחרים, הגבתי, ונתתי ציונים.

   ביום שהסיפור שלי התנוסס בין 'חמשת היצירות החדשות' קראתי את כולן, לאחד מהם אפילו כתבתי שמאוד נהניתי לקרא, ואשמח אם יקרא את שלי.

   הימים הבאים היו בסימן כסיסת ציפורניים וחיכיון לתגובות.

   אחרי שבוע הבנתי שכבר לא יהיו כאלה. לפי חישוב קצר של מעט הציונים שנתנו לי הבנתי שהיו כמה "בוסר" ו "החמצה" אחת.

   שבוע אחר כך עוד הייתי מבואס. בשבוע שלאחר מכן נטשתי את 'במה חדשה' לטובת אתרי סקס.

ב

  אחרי שבוע נכנסתי שוב לבמה, ומצאתי תגובה של אחת שקראה לעצמה קווין קרימזון.

  שלום!

  ראיתי שאף אחד לא הגיב לסיפור שלך, אז התנדבתי להסביר

  לך כמה דברים. קודם כל רואים שזה סיפור ראשון שלך. הכוונה

  שלך הייתה אולי טובה, אבל הסיפור קלוש וחסר חוט שידרה,

  גיבוב אינפורמטיבי של עובדות לא מעניינות, שגם לא מובילות

  לשום מקום. העלילה נקטעת באמצע, או יותר נכון לפני שממש

  התחילה. אתה חייב לחשוב על איזה המשך שייצוק נוכחות

  לתוך הסיפור שלך, 'להביא את הבום' שיזעזע את ההתרחשות

  הדלה. ומעל לכל, אתה לא יכול לכתוב על נושא שברור רק לך,

  רוב הקוראים פשוט לא יבינו על מה אתה מדבר. תקרא אותו עוד

  פעם, אני בטוחה שתבין למה אני מתכוונת. אם תתאמץ, ותשקיע

  הרבה, עדיין תוכל להציל אותו.

                                                                 בהצלחה!

  בסוף התגובה היא הקלידה לי פרצוף מחייך עם נקודתיים, שהם העיניים, מקף שהוא האף, וסגירת סוגריים שהיו הפה, אולי כדי לנחם אותי. תכלס, יפה מצידה : – )

  כתבתי לה:

  תודה על הביקורת העניינית. לצערי, התגובות שאני קורא

  בדרך כלל ב'במה' הרבה יותר שטחיות. אני אנסה לעבוד עליו.

  למחרת היא החזירה:

  נכון! גם אני שונאת כשכותבים תגובות כמו 'נחמד, מצוין, לא

  משהו' ודברים בסגנון הזה, שלא יוצא לך מהם כלום.

  ואני כתבתי, כבר לאי מייל שלה:

  ניסיתי לשפר עוד את הסיפור אבל נתקעתי עם ההמשך, פשוט

  לא בא לי כלום לראש. יש לך איזה רעיון?

  והיא:

  תשמע, יש לי מחר סידורים בעיר ואיזה שעתיים חופשיות, בוא

  נפגש לכוס קפה.

   כוס קפה???

   ונתנה לי את המספר טלפון שלה, מה ששיפר לי את המצברוח.  ז'תומרת, לפחות אם לא יצא מזה סיפור, אולי ייצא מזה איזה סיפור.

ג

   לא היו לי ציפיות שהיא תעזור לי. בכלל, כמעט שכחתי להביא את הסיפור מודפס. סתם זה נראה לי נחמד, כמו דייט דרך האינטרנט, רק לא מ- צאט, אלא מאתר של יוצרים – זה ברמה אחרת לגמרי, תודו. כמובן היה את הסיכוי שהיא מכוערת, בכל זאת, לא הייתי יכול לחקור אותה לפרטים איך היא נראית. אבל אמרתי לעצמי, שטויות, ניקח את זה בסבבה.

   איך שראיתי אותה בדלת ידעתי שזאת היא. לא שנכנסו כל כך הרבה בנות לבד. אבל ישר היא נראתה לי דעתנית כזאת, גם די כוסית. לא לקח לי הרבה זמן להגיע למסקנה שכל העסק היה כדאי. סימנתי לה. היא חייכה.

   אחרי שהזמנו, אני בירה, היא דיאט קולה, ושפכנו כמה משפטים נדושים של התחלה, היא מיהרה לגשת לעניין:

–         אז איך הולך עם הסיפור?

–         המשכתי אותו עוד קצת ודווקא היה בסדר. עד שהגעתי לנקודה בה הגיבור פוגש את

     האהבה הגדולה של חייו. אין לי דרך להמשיך בלי שזה יהיה נדוש.

–         איך שאני רואה את זה, הרעיונות נמצאים כל הזמן סביבנו, פשוט צריך לשים לב אליהם, לקטוף אותם, ולעצב אותם לצרכים שלנו. המציאות יותר מטורפת מכל דמיון. פשוט תזרום ורעיונות שלא חשבת עליהם בכלל יידבקו אליך בדרך. אפילו מהישיבה כאן בבית קפה יכול לצמוח משהו לא צפוי לסיפור שלך.

       היא רומזת? למה אף פעם אי אפשר להבין אותן? התקרבתי אליה קצת, מנסה

    להראות שרמנטי כזה, מחפש איזה רמז, וגם נותן אחד.

–         כמו למשל?

היא צוחקת. צחוק משוחרר כזה, כמו תקיעת שברים ביום הכיפורים, רק יותר רך –

    סימן רע.

–         אתה לא יכול לקבל הכול עם כפית לפה, תסתכל מעבר לדברים, אל תוכם, כמו בציור תלת ממדי.

       הסתכלתי לתוכה וראיתי תמונה תלת ממדית שלנו – מזדיינים. כבר פחות היה איכפת

    לי מהסיפור. בכלל, איזו סיבה הייתה לה להיפגש איתי, מה היא? מדריכת סדנה

    לכתיבה יוצרת או נימפומנית שמחפשת איזה חפוז?

   המשכנו לדבר אחר כך עלי ועליה, סתם, בלי קשר לסיפור. אחרי שביקשנו חשבון, לכדתי את העיניים שלה בשלי למבט שהשתדלתי שיהיה ארוך כמה שיותר.

–         אז מה קורה עכשיו?

–         מה ז'תומרת?

–         את צריכה להגיד לי.

–         חבר שלי בא לאסוף אותי.

   למה היא אומרת את זה בסוף? שעה היא דיברה על עצמה, לא יכלה להגיד?

–         תשמע, תחשוב על זה, תעבוד קשה, בסוף יצא לך אחלה סיפור, אין אפס.

   יופי, אני ממש מרגיש 'נחום' מכל האופטימיות שהיא משפריצה עלי.

   נפרדנו לשלום. היא הפנתה לי את הגב והלכה, משאירה אותי תקוע בלי זיון ועם סיפור רע.

ד

   נשארתי עוד קצת בתוך הבית קפה, מחכה שתקרה איזו תפנית דרסטית, משהו לא צפוי, משהו ברמה סוריאליסטית. אחרי 5 דקות הבנתי שלא יצא מזה כלום, לא מזה ולא מזה. קמתי והלכתי. ביציאה ראיתי אותה. החבר שלה עוד לא הגיע. היא עמדה על שפת המדרכה ושלחה עיניים דאוגות אל קצה הכביש שמידי פעם חצו אותו מכוניות זרות, וכססה את ציפורן הזרת שלה. שאלתי אותה מה קרה, והיא אמרה "כלום". בסדר. הודיתי לה שוב והמשכתי ללכת. הכיווץ היה נעים בלב, כזה שאתה לא קולט בדיוק על מה ולמה. אף פעם לא הרגשתי ככה, אני חושב שקוראים לזה שמחה לאיד.

   התברר שהחבר שלה דווקא כן הגיע בזמן, אבל לא מצא את המקום והסתובב שעות (טוב, דקות) בכבישים, והזיע יחד עם הפקקים. הוא בדיוק עבר ברחוב האנכי לשלנו והתכוון להמשיך ישר אבל סמיטריילר אחד דאג לאסוף אותו, יחד עם המכונית, ולהניח את שניהם אל מול עיניה הנדהמות של קווין קרימזון, חמישים מטר מהצומת.

   לא נשאר מהמכונית הרבה, גם לא ממנו. האינסטינקטים מקורס חובשים, שחשבתי שכבר מזמן נקברו כשיצאתי דרך שער 'ראשון' בפעם האחרונה, שיחקו בי כמו חוטים של מריונטה. רצתי אליו, חילצתי אותו מהמכונית, במהירות, אבל בזהירות הנדרשת. השכבתי את הגוף החצי מרוטש שלו על הרצפה והתחלתי להנשים אותו.

   הפרמדיק ממד"א שהגיע וחיבר אותו לחמצן, אמר לי שאם הבן אדם הזה יחיה, הוא יהיה חייב לי את החיים שלו. הוא והנהג העלו אותו על אלונקה והחליקו אותו לתוך התחת של האמבולנס, שבלע תוך שניות גם את קווין המתייפחת, סגר את הדלתות ונסע לבי"ח.

ה

   לא שציפיתי לכזו הכרת תודה או משהו, אבל כשנכנסתי עם פרחים והכול, אל החדר בו ישבה ליד מומיית התחבושות שהייתה החבר שלה, היא התחילה לצעוק עלי שבגללי הוא היה צריך לבוא לאסוף אותה ובגלל הסיפור המזוין שלי הם עכשיו לא באילת, או משהו, כמו שתכננו. היא הייתה נורא מדוכאת מכל הסיפור, וגם די עייפה. הבנתי אותה, לא תופסים את הבן אדם בצערו, כמו שאומרים, אז שתקתי. השארתי את הפרחים והלכתי.

   כל הלילה ישבתי על הסיפור, חתיכת השראה כזו לא מקבלים כל יום. גמרתי אותו בארבע בבוקר, רק אחרי שהייתי בטוח שהוא מושלם, שהוא יכול להיאבק לפחות בין 'חמשת הסיפורים האהובים יחסית לזמן פרסומם'. הלכתי לישון ונרדמתי עם חיוך, למרות כל מה שקרה היום, שהיה, סך הכול, לא כזה נעים.

   תכננתי כבר למחרת לגשת אליה, הייתי חייב את האישור שלה, בכל זאת לא מעט מהצלחת הסיפור הוא בזכותה.

ו

   למחרת מיהרתי לבית חולים עם הסיפור המודפס קרוב ללב, בכיס הפנימי של המקטורן. היא ישבה ליד המומיה שלה, שכבר הזיזה אצבעות לפי פקודה, ושוב בכתה. אבל הפעם הייתה יותר נינוחה והתנצלה על אתמול.

–         איך הסיפור? היא שאלה בלי הרבה חשק. אבל לי זה לא הפריע לספר לה על

הלילה הארוך שלי, על איך שבפעם הראשונה אני מרגיש שאני עושה משהו ממש חשוב בשביל עצמי, שסוף סוף אני יודע מה זה סיפוק אמיתי, ושחשוב לי שהיא תקרא אותו משופץ.

   היא הסכימה והתחילה לקרא. אני בינתיים כתבתי לו איחולי החלמה על הגבס, כמעט בכל מקום פנוי, והיה הרבה מקום כזה. כשהוא היה צריך לשירותים, קראתי לאחות וגם לקחתי אותו לשם יחד אתה, והושבנו אותו על האסלה. נהגתי בו בעדינות, אם הוא חייב לי את החיים שלו, אני לפחות חייב לו את ההשראה לסיפור שלי. באותו רגע זה נראה לי לא פחות חשוב.

   כשהחזרנו אותו למיטה קווין קרימזון גמרה לקרא. היא הרימה עיניים מהדף ואמרה:

–         הסיפור הזה נורא. חבל שלא השארת אותו איך שהוא הופיע ב-'במה חדשה'.

פבר 042012
 

שלום חברים,

לפני שנה בדיוק עלה הבלוג שלי לאוויר!

במשך השנה הזו ביקרו כאן 3,046 גולשים שונים, נכתבו 146 תגובות ששורשרו ב- 40 פוסטים.

אני יודע לפחות על ארבעה קוראים שהוציאו השנה ספר פרי עטם, ואני מקווה שישנם עוד רבים (שרשרו בתגובות – מי הוציא השנה ספר לאור?!)

אני מקוה שהצלחתי לעזור לכמה מכם, ומקווה שאמשיך לעזור לעוד רבים לשבור את המגירה.

במקביל לפוסטים נוספים שיעלו בנושא הוצאה לאור ותשובות לשאלות שלכם, אוסיף השנה גם מאמרים וסיפורים פרי עטי שראו אור וכאלה שעוד טרם.

אה! ועוד משהו: עד עכשיו הסתפקתי במערכת תגובות רגילות. המערכת הזו עדיין בשימוש אבל אשמח אם תשתמשו במערכת התגובות של פייסבוק שקצת נוכל להכיר יותר אלה את אלה. מינגלינג תמיד עובד נכון לטובת כולנו; אז יאללה, תתפרעו! מבטיח להצטרף!

בינתיים חורף נעים לכולם,
אופיר

דצמ 102011
 

שלום לכולם,

בשבועות האחרונים עלו מעט פוסטים, כתוצאה מעבודה אינטנסיבית מול עורכת על הגירסה חמישית(!) של הספר שלי, עדכונים בקרוב.

בינתיים אני רוצה לשתף אתכם בסרטון מקסים בנושא יצירתיות; מה קורה כשאנחנו דורשים מעצמנו או מאחרים להפגין יצירתיות בפרק זמן קצר, ומה קורה כשאנחנו מתגמשים קצת?

צפו בסרטון:

איך זה עובד אצלכם? האם אתם נותנים לעצמכם מספיק זמן כדי לזמן את היצירתיות, או שאתם רצים מהר מידי אל התוצאה הסופית?

בקרוב, פוסט אורח נוסף על דרך אלטרנטיבית להוציא לאור את הספר שלכם.

נתראה בקרוב

אופיר

ספט 302011
 

1. הספר שלי יוצא לאור, ורק בהוצאה גדולה
די, חיכיתי מספיק.

2.  אני כותב כל יום
לא משנה מה; בין אם מדובר בעריכה של הספר לקראת ההוצאה לאור, מאמר פוליטי או חברתי, פוסט בבלוג, סיפור חדש, או את הרומן החדש שלי שנמצא עדיין בחיתוליו, אבל אני כבר מדמיין אותו קם על רגליו וצועד, ואפילו עושה קקי בסיר.

3. אני מקדיש זמן לשיווק עצמי ולשיווק הספר
אם זה להעלות קטעים מתוכו לבלוג, לחזק את עמוד הפייסבוק שלי, או לפרסם סיפור חדש בכתב עת.
וגם אם זה אומר להתגבר על הפחד ולפנות לתוכניות טלוויזיה או למדורי הספרות בעיתונים; לספר את הסיפור שלי ואת סיפור הבלוג הזה

4. עד סוף השנה אני מסיים לפחות מאה עמודים ברומן החדש
וזה תוך כדי עריכה של הספר הנוכחי והוצאתו לאור. אין ברירה, הרומן החדש משתולל בפנים כבר הרבה זמן, מתהפך ובועט, אני חייב לתת לו לפרוץ החוצה.

5. אני מקדיש ומקדש זמן למשפחה, לכושר גופני, להנאה ולמזון לנפש
המשפחה תמיד תהיה חשובה יותר מכל דבר אחר. היא פה, בסעיף החמישי, רק בגלל שמדובר בבלוג על כתיבה.
כמו שאני מפנה זמן לכתיבה, עלי לפנות זמן גם לכל אחד ואחד מהנושאים הללו.
איך יש לי זמן להכל? אין לי. אבל הנה לכם משפט זן שאני מאוד אוהב:
"אין לי זמן לכתוב מכתב קצר, לכן אכתוב מכתב ארוך"

מהן חמש ההחלטות שלכם לשנה החדשה?