ספט 232011
 

 אין כותב שלא עובר את החוויה הזו: אתם יושבים מול הדף החלק או מול המסך החלק (שעובר אחרי כמה דקות למצב שינה) ולא מצליחים לכתוב אפילו מילה אחת.
לכולם זה קורה; אין סופר שמתיישב ויורה משפטים על הנייר, ולא משנה כמה הוא מיומן. עמוס עוז סיפר שהיה מגיע לחדר האוכל בקיבוץ חולדה בשעת צהריים, כששאר החברים חזרו מיוזעים ועייפים מעמל כפייהם במטע או בשדה, והרגיש אשמה נוראה –
כי הוא, מהבוקר, כתב שלוש שורות ומחק חמש.

זו תחושה מייאשת ומסרסרת, והיא נחלת הכלל. השאלה היחידה היא כיצד מתמודדים איתה.

פעמים רבות, כשאני מתחיל לכתוב הדף נשאר מיותם במשך זמן רב. פעם, כשהיה לי קצת יותר פנאי, הייתי מקפיד לכתוב שעתיים מלאות בכל סשן כתיבה. השעה הראשונה הייתה פחות פרודוקטיבית; הייתי מתייסר, מתעצבן, קם, אוכל, שותה, גולש באינטנרנט (הפיתוי הגדול והמסוכן ביותר שלנו – האינטרנט הוא המלאך הרע שיושב על כתפו של כל סופר בעת הזו). אבל מתישהו במהלך השעה הראשונה הייתי חווה פריצת דרך קטנה, מינורית, כזו שמכילה תובנה קטנה, שפורשת בפני את מה שברצוני לכתוב בפיסקה הקרובה.

במהלך השעה השנייה כבר הייתי בתנופה אדירה; אלו הם הרגעים הטובים ביותר בכתיבה; כשאתם יודעים שהספר שלכם התקדם עוד צעד קטן קדימה, בין אם מדובר בקטע חדש (שעדיין כפוף לטענה שלי: "ההברקה של היום היא חומר הגלם של מחר") ובין אם מדובר בעריכה של קטע קיים.

היום קל לי יותר לכתוב. לרוב אני חווה את הפריצה מוקדם יותר ואחרי חמישים הדקות אותן אני מעביר ברכבת מהעבודה הביתה, או הפוך, מהבית לעבודה, אני מרגיש שהתקדמתי, שהספר שלי קצת יותר טוב מלפני שעה.
וזו הרגשה מופלאה.

אגב, כן, אני כותב ברכבת, אותה רכבת שאנחנו אוהבים כל כך לשנוא, שפעמים רבות היא מאחרת או בכלל לא מגיעה ואנחנו נדחקים, יחד עם עוד עשרות אנשים לתוך הרכבת הבאה, שגם היא מלאה. שם אני כותב. ושם נכתב חלק גדול מהספר השני שלי. איך אני עושה את זה? כי החלטתי. זה הכל. תרשו לי שוב לשלוף את עמוס עוז; חלק גדול מספרו "מיכאל שלי" נכתב בשירותים בין שתיים עשרה לשתיים לפנות בוקר. ובתקופה ההיא הוא עבד ככל חבר קיבוץ, בעבודת במטע, לא נטו בכתיבה.
אותי הידיעה הזו מנחמת. והיא עדיין עוזרת לי בשעות הקשות.

אז הנה כמה עצות: איך להתגבר על מחסומי כתיבה:

1. קודם כל, לדעת שהמחסום הזה הוא זמני, שכרגע אנחנו במבוי סתום, רק כרגע, גם אם ה-'כרגע' הזה נמשך כבר שעה, או שבועיים. לדעת שבכל רגע יכול להתרחש קסם קטן; פתאום נבין משהו חדש על הדמות שלנו, נדע מה היא הולכת לעשות, הבעיה הלוגית הבלתי פתירה שהעסיקה אותנו במשך היומיים האחרונים תתמוסס פתאום ברגע אחד, ומכיוון אחר יצמח רעיון חדש, מפתיע, מרגש. אין מחסום שאי אפשר להתגבר עליו.

2. הנה תרגיל תת מודע נחמד. נאמר ואתם מחפשים תשובה לשאלה כלשהי. למשל: איך הדמות שלי נראית? באיזו עבודה היא עובדת? מה יהיה המשפט הראשון שהיא תאמר במונולוג שלה?
כיתבו את השאלה שלכם בכתב יד בראש עמוד A4 או בראש דף במחברת. אחר כך היפכו דף, העבירו את העט ליד החלשה שלכם (אם אתם ימניים החזיקו את העט ביד שמאל) וציירו משהו. לא משנה מה, קשקשו על הדף, אל תתאמצו, אל תציירו משהו מסויים. תנו למוח שלכם לנוח, להיות משועשע מהציור, להיות נקי ממחשבות. אחרי שציירתם על כל הדף, היפכו שוב עמוד, חיזרו ליד הדומיננטית, ועכשיו כיתבו את התשובה לשאלה שלכם.
צפו להפתעות.

3. דפי בוקר. יותר מרעיון, דפי הבוקר הם דרך חיים. פיתחה אותם ג'וליה קמרון בספרה "דרך האומן". צריך לקרוא את הספר כדי להבין לעומק את משמעותם של דפי הבוקר. בגדול, בכל יום, לפני כל דבר אחר. אתם יושבים וכותבים שלושה עמודים (אני כתבתי עמוד פוליו אחד מלא) של כל מה שעובר בדעתכם, בלי מסננת, בלי לחשוב על מה שכותבים. מוטב לכתוב שטויות, מחשבות מינוריות או אפילו ג'יבריש, מאשר להפסיק לכתוב. ג'וליה קמרון מבטיחה הרים וגבעות. דפי הבוקר שלי עזרו לי לא פעם ליצור את פריצות הדרך האלו בכתיבה. מומלץ לנסות. ומוטב קודם לקרוא את הספר "דרך האומן".

4. יש לכם שאלה מהותית לגבי הספר? שאלה שאתם לא מצליחים למצוא לה פתרון?
קחו פנקס קטן (אם אתם כותבים בקביעות פנקס כזה צריך להיות אתכם כל הזמן בפנקס הזה אתם כותבים כל דבר נחמד שאתם נתקלים בו ומעורר אצלכם השראה, כל מחשבה, כל בדל רעיון, סיפור או אנקדוטה ששמעתם ועשתה לכם משהו. אין לדעת איך ישרת אתכם הסיפור או הרעיון, ואין דרך לזכור כל דבר שחולף בראשכם בלי פנקס צמוד). כיתבו את השאלה בפנקס שלכם. היו מודעים לשאלה. עכשיו, בלי לחץ המשיכו בחיים. תנו זמן לתשובה להגיע אליכם. לכו בלילה לישון עם השאלה ובקשו תשובה בבוקר. עשו הפסקה בעבודה ועלו לגג הביניין, עשו טיול בערב. התשובה תגיע אליכם. אם תוך מחשבה על השאלה ואם במקלחת או לפני השינה. אם בא לכם רעיון, כיתבו אותו מיד בפנקס שלכם. זיכרו שיכולים להיות מספר תשובות טובות לשאלה, אל תסתפקו בהכרח בתשובה הראשונה. בכל התקופה הזו אל תתאמצו להגיע לתשובה. היו מודעים לשאלה. הרעיון כבר יגיע.

עד כאן.

בינתיים שתהיה שנה מוצלחת לכולנו, שנה פוריה של יצירתיות וכתיבה, שמחה ואהבה ובריאות והתפתחות.

שנה טובה!

אוג 122011
 

פול אוסטר, בעיניי גדול מספרי הסיפורים בדורנו, בילה את שנות העשרים שלו בניסיונות רבים, נואשים, ולגמרי בלתי מוצלחים, להתפרנס מכתיבה.

אחרי יותר מעשור של חלטורות לא מתגמלות, ובמידה לא מועטה של מזל יצא לאור ספרו הראשון בהיותו בן 34(!), כאשר כבר היה אבא לילד קטן, וגרוש מספר שנים.

את הספר הזה, שנקרא מהלך לחץ, הוא הוציא תחת שם עת בדוי, זאת כיוון שבעצמו הצהיר שהוא נועד אך ורק לצרכים כלכליים ולגמרי לא אומנותיים. היה זה ספר מתח, בסגנון ספרי בלשים שקרא באותה העת. קראתי אותו, הוא היה מעניין, ועם זאת סכמטי, פול אוסטר כינה את הספר הזה  "תרגיל מושלם בחיקוי. ניסיון מודע לכתוב ספר שיראה כמו ספרים אחרים."והוסיף: "הוא [הספר] היה טוב מספיק בשביל לצאת לאור, וזה הרי כל מה שביקשתי. שאיפתי היחידה בכתיבת הרומן הייתה להמיר אותו במזומן ולפרוע חשבונות."[ע"מ 101]

פול אוסטר עשה זאת תחת מצוקה כלכלית גדולה. הוא קיבל בעבורו מקדמה של 900 דולר. כך התחילה הקריירה הספרותית שלו.

עולם ההוצאה לאור השתנה מאז ללא הכר, ואני לא ממליץ לאף אחד לנסות לחקות את ספריו רם אורן, כדי לזכות במעט דמי כיס. אבל אפשר ללמוד הרבה מהסיפור הזה של פול אוסטר; עולמם של הסופרים אינו זוהר, וכרוך הרבה פעמים במפלות ובצורך יומיומי להתקיים. אני ממליץ לכם לקרוא את ספרו "מהיד אל הפה" [הוצאת עם עובד 1997]. צרת רבים, איננה נחמה, אבל היא יכולה לעודד אותנו קצת.

עוד הוא מוסיף בספרו האוטוביוגרפי:

"מעולם לא השליתי את עצמי שאוכל להתפרנס מכתיבה".

וגם:

"…רוב הסופרים מנהלים חיים כפולים. הם משתכרים שכר נאה במקצועות לגיטימיים ומשתדליים כמיטב יכולתם לגרד זמן כתיבה: השכם בבוקר, מאוחר בלילה, בסופי שבוע, בחופשות. ויליאם קרלוס ויליאמס ולואי פרדינאן סלין היו רופאים. וואלס סטיבנס עבד בחברת ביטוח. ט.ס. אליוט היה בנקאי…" [ע"מ 9]

האמת, לא ידעתי, הייתי בטוח שפעם היה קל יותר להיות סופר. בעבר, היו פחות סופרים ואנשים העריכו יותר את המילה הכתובה, הגו והתפלמסו בה, ואף הוצאה לא דרשה מהסופר כסף כדי להוציא את ספרו לאור. אבל מסתבר שגם להם לא היה קל; גם הם עבדו בעבודות "אמיתיות" תוך כדי ולפני שהחלו למכור ולהרוויח מתמלוגים. אותי זה קצת מנחם.

לחוויותיו של פול אוסטר אפשר להוסיף את דבריו של עמוס עוז על ספרו "מיכאל שלי" שזכה לתשבוחות עולמיות ומקומיות, ופרץ את דרכו לתודעה הציבורית. ובכן עמוס עוז כתב את הספר בגיל 22, בשירותים בדירתו הצנועה בקיבוץ חולדה, משתיים עשרה בלילה עד שתיים בבוקר. שעות ספרות לפני יציאתו לעבודה במטע.

אני חושב ששני הסיפורים האלו שומטים את הקרקע מאחורי הטיעונים שאנחנו כל כך מיומנים בהם: אין לי זמן לכתוב, אני עובד קשה, אני עייף, כשאצא לפנסיה אתחיל לכתוב, ושאר שטויות.

אם אתם רוצים להיות סופרים אתם צריכים להתחיל עכשיו. לכתוב משהו, כל דבר. הגיגים, מחשבות, זבל ספרותי, מכתבים, רק לכתוב.

*

באחד מטוריו בעיתון ידיעות אחרונות (יתכן שאני מעוות מעט את הפרטים אבל הסיפור הכללי נכון) סיפר יאיר לפיד על פגישה שהייתה לו עם אדם שהחמיא לו עמוקות על הכתיבה שלו. יאיר הודה בנימוס.

   "איזה כיף לך שאתה כותב… גם אני הייתי רוצה. אולי אחרי שאצא לפנסיה אתחיל לכתוב, או לפחות כשהילדים יגדלו קצת."

   "מה אתה עושה בחיים, אם אפשר לשאול?" שאל אותו יאיר.

   "אני עורך דין." אמר האיש.

   "עורך דין, מעניין! תמיד רציתי להיות עורך דין" אמר יאיר, "נראה לי שכשאצא לפנסיה אתחיל ללמוד משפטים."

זהו. לא מתחילים לכתוב (או לעשות כל דבר שרוצים) כשיהיה זמן, כשהילדים יגדלו, בפנסיה, כשנחסוך קצת כסף, כשנהיה פחות עייפים, כשנהיה יותר צעירים…

מתחילים עכשיו.