אוג 252012
 
  1. לחכות
    "אני אתחיל לכתוב כשאגמור את הלימודים, כשאשתחרר מהצבא, כשאגמור את התואר, כשארוויח מספיק כסף, כשהילד ילך לגן, כשהילד ילך לצבא, כשאצא לפנסיה."
    תירוצים למה עכשיו זה לא הזמן יש בלי סוף. אבל הזמן להתחיל לכתוב תמיד יהיה "עכשיו".
    קרוב רחוק שלי התחיל לאחרונה לכתוב את הספר שמסתובב לו בראש כבר שנתיים. הוא מתמודד עם אותם דברים שכולנו מכירים: התרגשות, היתקעות, התעלות נפש, מחסומי כתיבה, תהיות סביב ההספק. "חבל שלא התחלתי לפני שנתיים" הוא אומר, "כשהחלטתי שיום אחד אכתוב ספר."

  2. לחכות
    לחכות שתבוא המוזה. כל מי שבאמת כותב יודע: מוזה לא באה, צריך להביא אותה. יושבים חצי שעה בלי לכתוב מילה ואז היא באה. לדעתי, כשאנשים אומרים "מוזה" הם מתכוונים לאותו ניצוץ, לרגע שבו עולה הרעיון, ההשראה, התובנה. אם היינו כותבים אך ורק "כשבאה לנו המוזה" היינו מספקים למלא עמוד אחד, לא ערוך, בחודש. מה גם שהמוזה באה לנו הרבה פעמים כשאנחנו מתקלחים, נוהגים ברכב, ויודעי דבר טוענים שבית הכיסא מביא מוזות לא נורמליות. מה לעשות כשבדיוק אז הלפטופ או הפנקס לא איתנו? הרי כשנצא כבר תחלוף המוזה.
    אז מה עושים? כותבים כל יום, במקום מסויים ובשעה מסויימת, שאנחנו בוחרים. גם אם מדובר בחצי שעה. כתיבה יכולה להיות קסומה, אבל היא לא קסם בעצמה כפי שרבים חושבים. המשמעת חשובה, מה לעשות, יותר מההשראה.

  3. להתאהב
    להתאהב במה שכותבים. המינגווי אמר: הטיוטא הראשונה של כל דבר היא זבל. אבל אין פה סופר אחד, ואני ביניהם, שלא התאהב בדבר הראשון שהוא כתב מאז ומעולם. זה נהדר כשמתאהבים. אבל כמו שסופר אחר אמר פעם: "ההברקה של היום היא חומר הגלם של מחר".

  4. להתייאש
    חבר שלי (אגב, כולם אמיתיים, אני לא ממציא אותם, רבים פונים אלי בגלל הבלוג ומספרים לי על חוויית הכתיבה שלהם, אבל אני בטוח שגם אתם מכירים אנשים אחרים שכותבים או שחולמים לכתוב) גנז את הטיוטא הראשונה שלו כי חבר שלו אמר לו שסופר גדול הוא לא יהיה. חוץ מזה שאותו חבר של חבר הוא בעיניי לא חכם גדול, אני גם די בטוח שהזריקה הראשונה של מייקל ג'ורדן הלכה החוצה ושרוג'ר פדרר הפסיד במשחק הטניס הראשון שלו לאיזה נער שהיה גדול ממנו בכמה שנים. אבל אני יכול להבטיח לכם את אחד מהשניים: או שהיה להם מורה או מושא לחיקוי שדחף אותם והאמין בהם, או שהם השכילו לא להקשיב לכל החכמים שאמרו להם שאין להם כישרון ועדיף שילכו ללמוד עריכת דין.

  5. למהר
    למהר להוציא מהמגירה. פול אוסטר הוציא את הטרילוגיה הניו-יורקית כשהיה בן ארבעים. לפני כן הוציא רק ספר אחד, תחת שם בדוי, והצהיר שהוא כתב אותו כי היה צריך כסף (מצחיק לומר את זה היום), ולא היה גאה בו במיוחד.
    אמיר גוטפרוינד הוצא את ספר הביכורים (המונומנטלי לטעמי) שלו "שואה שלנו" כשהיה בן שלושים ושבע. זה לא אומר שאמיר ופול התחילו לכתוב מאוחר. הם כתבו כל החיים, אבל ההבשלה שלהם לפני היציאה אל האור הייתה הכרחית. אין כל סיבה שלא להוציא את הספר הראשון שלכם אם אתם באמת מאמינים בו, אבל אם זו הגרסא הראשונה או השנייה שלו, או שלקח לכם חצי שנה לכתוב אותו ואיזושהי הוצאה התקשרה אליכם שלושה ימים אחרי ששלחתם לה את כתב היד ואמרה שהיא תשמח להוציא אותו לאור תמורת כמה עשרות אלפי שקלים ואפילו ללא עריכה רצינית, אנא מכם, העבירו אותה לספאם, וחזרו לקרוא את הבלוג הזה מההתחלה.

  6. למהר
    בחור נחמד ממקום העבודה שלי הוציא עכשיו ספר אחרי ארבע שנים של עבודה. הספר יצא בהוצאת גוונים. אבל כשבוע אחרי שהוא סגר איתם התקשרו אליו מהוצאת ידיעות ספרים, ואחר כך התקשרו אפילו מכתר. "נלמד לפעם הבאה" הוא אומר לי בחיוך שאין בו טיפת מרירות, ודומה שאני מרגיש יותר רע ממנו בנושא הזה.

  7. לנוח
    על זרי הדפנה. כשאתם כבר מוציאים לאור את הספר הראשון (או השני או החמישי), העבודה שלכם הופכת לכפולה; גם לשווק את הספר הראשון וגם לכתוב את הספר הבא. אני לא ממליץ לכם לשחק את הכותב המעונה, שלא איכפת לו מהמכירות ורוצה שרק יעזבו אותו כדי שיוכל להמשיך לכתוב את ספריו המעונים. התפוצה של הספר שלכם והתגובות שתקבלו עליו מקוראים, מבקרים, ועורכים, הם חיוניים עבור המשך קריירת הכתיבה שלכם, במיוחד היום. אנחנו לא בשנות השישים ואף אחד מאיתנו לא פנחס שדה (למרות שבסתר ליבי, גם אני הייתי רוצה להיות נווד, עני, גאון, שיושב וכותב בכוך הקטן שלו לאור עששית, ומידי פעם נשים יפהפיות באות אליו והוא לעיתים שוכב אותן ולעיתים מסרב בנימוס, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר).
אוג 122011
 

פול אוסטר, בעיניי גדול מספרי הסיפורים בדורנו, בילה את שנות העשרים שלו בניסיונות רבים, נואשים, ולגמרי בלתי מוצלחים, להתפרנס מכתיבה.

אחרי יותר מעשור של חלטורות לא מתגמלות, ובמידה לא מועטה של מזל יצא לאור ספרו הראשון בהיותו בן 34(!), כאשר כבר היה אבא לילד קטן, וגרוש מספר שנים.

את הספר הזה, שנקרא מהלך לחץ, הוא הוציא תחת שם עת בדוי, זאת כיוון שבעצמו הצהיר שהוא נועד אך ורק לצרכים כלכליים ולגמרי לא אומנותיים. היה זה ספר מתח, בסגנון ספרי בלשים שקרא באותה העת. קראתי אותו, הוא היה מעניין, ועם זאת סכמטי, פול אוסטר כינה את הספר הזה  "תרגיל מושלם בחיקוי. ניסיון מודע לכתוב ספר שיראה כמו ספרים אחרים."והוסיף: "הוא [הספר] היה טוב מספיק בשביל לצאת לאור, וזה הרי כל מה שביקשתי. שאיפתי היחידה בכתיבת הרומן הייתה להמיר אותו במזומן ולפרוע חשבונות."[ע"מ 101]

פול אוסטר עשה זאת תחת מצוקה כלכלית גדולה. הוא קיבל בעבורו מקדמה של 900 דולר. כך התחילה הקריירה הספרותית שלו.

עולם ההוצאה לאור השתנה מאז ללא הכר, ואני לא ממליץ לאף אחד לנסות לחקות את ספריו רם אורן, כדי לזכות במעט דמי כיס. אבל אפשר ללמוד הרבה מהסיפור הזה של פול אוסטר; עולמם של הסופרים אינו זוהר, וכרוך הרבה פעמים במפלות ובצורך יומיומי להתקיים. אני ממליץ לכם לקרוא את ספרו "מהיד אל הפה" [הוצאת עם עובד 1997]. צרת רבים, איננה נחמה, אבל היא יכולה לעודד אותנו קצת.

עוד הוא מוסיף בספרו האוטוביוגרפי:

"מעולם לא השליתי את עצמי שאוכל להתפרנס מכתיבה".

וגם:

"…רוב הסופרים מנהלים חיים כפולים. הם משתכרים שכר נאה במקצועות לגיטימיים ומשתדליים כמיטב יכולתם לגרד זמן כתיבה: השכם בבוקר, מאוחר בלילה, בסופי שבוע, בחופשות. ויליאם קרלוס ויליאמס ולואי פרדינאן סלין היו רופאים. וואלס סטיבנס עבד בחברת ביטוח. ט.ס. אליוט היה בנקאי…" [ע"מ 9]

האמת, לא ידעתי, הייתי בטוח שפעם היה קל יותר להיות סופר. בעבר, היו פחות סופרים ואנשים העריכו יותר את המילה הכתובה, הגו והתפלמסו בה, ואף הוצאה לא דרשה מהסופר כסף כדי להוציא את ספרו לאור. אבל מסתבר שגם להם לא היה קל; גם הם עבדו בעבודות "אמיתיות" תוך כדי ולפני שהחלו למכור ולהרוויח מתמלוגים. אותי זה קצת מנחם.

לחוויותיו של פול אוסטר אפשר להוסיף את דבריו של עמוס עוז על ספרו "מיכאל שלי" שזכה לתשבוחות עולמיות ומקומיות, ופרץ את דרכו לתודעה הציבורית. ובכן עמוס עוז כתב את הספר בגיל 22, בשירותים בדירתו הצנועה בקיבוץ חולדה, משתיים עשרה בלילה עד שתיים בבוקר. שעות ספרות לפני יציאתו לעבודה במטע.

אני חושב ששני הסיפורים האלו שומטים את הקרקע מאחורי הטיעונים שאנחנו כל כך מיומנים בהם: אין לי זמן לכתוב, אני עובד קשה, אני עייף, כשאצא לפנסיה אתחיל לכתוב, ושאר שטויות.

אם אתם רוצים להיות סופרים אתם צריכים להתחיל עכשיו. לכתוב משהו, כל דבר. הגיגים, מחשבות, זבל ספרותי, מכתבים, רק לכתוב.

*

באחד מטוריו בעיתון ידיעות אחרונות (יתכן שאני מעוות מעט את הפרטים אבל הסיפור הכללי נכון) סיפר יאיר לפיד על פגישה שהייתה לו עם אדם שהחמיא לו עמוקות על הכתיבה שלו. יאיר הודה בנימוס.

   "איזה כיף לך שאתה כותב… גם אני הייתי רוצה. אולי אחרי שאצא לפנסיה אתחיל לכתוב, או לפחות כשהילדים יגדלו קצת."

   "מה אתה עושה בחיים, אם אפשר לשאול?" שאל אותו יאיר.

   "אני עורך דין." אמר האיש.

   "עורך דין, מעניין! תמיד רציתי להיות עורך דין" אמר יאיר, "נראה לי שכשאצא לפנסיה אתחיל ללמוד משפטים."

זהו. לא מתחילים לכתוב (או לעשות כל דבר שרוצים) כשיהיה זמן, כשהילדים יגדלו, בפנסיה, כשנחסוך קצת כסף, כשנהיה פחות עייפים, כשנהיה יותר צעירים…

מתחילים עכשיו.