יונ 012013
 

הי חברים,

שלושה חודשים עברו מאז יצא לאור שם של התחלה חודשים בהם עסקתי בעיקר בשיווק הספר, אמנם עדיין שבוע הספר לפניי, אבל האחד ביוני הוא הזדמנות מצוינת להתחיל (הפעם ברצינות) את הכתיבה של ספרי השלישי.

איך מתחילים? בהנחה שכבר יש רעיון ומבנה העלילה ברור לנו בקווים כללים.

ישנם מספר ספרים ורעיונות שעזרו לי בגיבוש תכנית העבודה. והנה הם:

1. דרך האמן מאת ג'וליה קמרון – העצות המרכזיות של הספר דרך האומן הם כתיבה של דפי בוקר ויציאה ל"פסקי זמן". אני יכול להעיד שהם בהחלט סייעו לי, אם כי, כיום אינני מתמיד בכתיבת דפי בוקר מכיוון שאני מעדיף לנצל את הזמן לדברים אחרים. לא אפרט כאן יותר מידי את הרעיונות המועלים בספר הזה, אם תרצו השיגו אותו וקראו, להזיק הוא לא יכול.

2. הסוד – כל כך הרבה דיסאינפורמציה ווריאציות שונות ישנם על הרעיון של הסוד או מחשבה יוצרת מציאות, שלאדם שאיננו מכיר את הרעיון קשה מאוד להתחבר אליו. אני רק יכול לומר שאני מזהה אלמנטים זהים אצל הרבה מאוד אנשים שמספרים שמחשבה חיובית \ כיוון הרגשות \ שימוש בדימיון, עוזרים להם להשיג את מטרותיהם. אני יכול להעיד שזה עוזר גם לי, מעל לכל ספק. שוב, אינני יכול לפרוט כאן את כל התורה. מה גם שכל אדם לומר ומבין אותה אחרת. אני רק אשתף כאן את "לוח השאיפות" שלי, שנמצא כל הזמן מול עיניי כשאני עובד. ממליץ לכולם להתקין לוח שאיפות כזה וללמוד כיצד להשתמש בו.

לוח השאיפות

 

3. סיפור מאת רוברט מקי – כאן באמת אין לכם ברירה אלא לקרוא את הספר החשוב הזה. הוא לא עושה קסמים ולא כל דבר שתקראו בו יתאים גם ליצירה שלכם, אבל הוא יעזור לכם להבין דברים מהותיים בכתיבה ואולי יגרום לכם להבין למה סיפור כלשהו שלכם נגע או לא הצליח לגעת בקוראים.

אז מה אני עושה כשאני מתחיל לכתוב?

1. קודם כל צופה שוב בהרצאה מעולה של אליזבת גילברט ב- TED. הנה קישור לפוסט שלי בנושא.

2. בונה מתאר צעדים מלא לפי המלצתו של רוברט מקי ב"סיפור". הכוונה היא לסינופסיס של כל הסיפור, גם אם מדובר ברומן עב כרס ניתן לספר אותו בעמוד עד שלושה עמודים. הסיפור חייב לעבוד גם כאן, אם הוא לא עובד בעמוד אחד, איך הוא יעבור בשלוש מאות עמודים? תנו לאנשים לקרוא אותו, בקשו מהם הערות, כך תוכלו לעלות על בעיות מהותיות בסיפור לפני שאתם משקיעים כל כך הרבה זמן בכתיבתו.

3. מגדיר לעצמי אילו שעות ביום נוחות לי בכתיבה והיכן. את "שם של התחלה" כתבתי ברכבת בדרך לעבודה ובחזרה ממנה. זה לא היה כמו לכתוב בוילה על שפת האגם אבל הייתי מנותק מכל הפרעה ובדרך כלל חמישים הדקות הללו (פעמים ביום) היו אפקטיביות מאוד. בנוסף הייתי כותב בלילות, במקום להירקב מול הטלוויזיה. הגדירו לעצמכם מתי והיכן נוח לכם לכתוב. בבוקר? בלילה? על שולחן בבית או בבתי קפה (אישית, לא ממליץ, הפיתויים חזקים מידי)? והכי חשוב – התמידו בכך! כיתבו כל יום, גם אם מזדמנת לכם  רק רבע שעה.
אני מכין טבלה גדולה לפי חודשים כאשר כל יום אני מגדיר מה ברצוני לכתוב היום, כמה זמן כתבתי, והאם השגתי את מטרת היום. מטרתי היא להגיע לשעתיים של כתיבה ביום, לא כולל שישי שבת. בשישי שבת לפעמים אנחנו נוסעים אז אני לא מתחייב. אבל סופי השבוע יכולים להיות מנוצלים להשלמת שעות שלא הספקתי לכתוב במהלך השבוע. החל מחודש יוני אדווח לכם כאן כיצד אני מתקדם וכמה שעות הצלחתי לכתוב בכל יום.

אם יש לכם שאלות כיתבו אותם כאן למטה, מבטיח לענות על כולן.

בהצלחה לי ולכולם!
שבוע הספר נעים, תחזרו עם איזה ספר הביתה…

אופיר

 

אוג 252012
 
  1. לחכות
    "אני אתחיל לכתוב כשאגמור את הלימודים, כשאשתחרר מהצבא, כשאגמור את התואר, כשארוויח מספיק כסף, כשהילד ילך לגן, כשהילד ילך לצבא, כשאצא לפנסיה."
    תירוצים למה עכשיו זה לא הזמן יש בלי סוף. אבל הזמן להתחיל לכתוב תמיד יהיה "עכשיו".
    קרוב רחוק שלי התחיל לאחרונה לכתוב את הספר שמסתובב לו בראש כבר שנתיים. הוא מתמודד עם אותם דברים שכולנו מכירים: התרגשות, היתקעות, התעלות נפש, מחסומי כתיבה, תהיות סביב ההספק. "חבל שלא התחלתי לפני שנתיים" הוא אומר, "כשהחלטתי שיום אחד אכתוב ספר."

  2. לחכות
    לחכות שתבוא המוזה. כל מי שבאמת כותב יודע: מוזה לא באה, צריך להביא אותה. יושבים חצי שעה בלי לכתוב מילה ואז היא באה. לדעתי, כשאנשים אומרים "מוזה" הם מתכוונים לאותו ניצוץ, לרגע שבו עולה הרעיון, ההשראה, התובנה. אם היינו כותבים אך ורק "כשבאה לנו המוזה" היינו מספקים למלא עמוד אחד, לא ערוך, בחודש. מה גם שהמוזה באה לנו הרבה פעמים כשאנחנו מתקלחים, נוהגים ברכב, ויודעי דבר טוענים שבית הכיסא מביא מוזות לא נורמליות. מה לעשות כשבדיוק אז הלפטופ או הפנקס לא איתנו? הרי כשנצא כבר תחלוף המוזה.
    אז מה עושים? כותבים כל יום, במקום מסויים ובשעה מסויימת, שאנחנו בוחרים. גם אם מדובר בחצי שעה. כתיבה יכולה להיות קסומה, אבל היא לא קסם בעצמה כפי שרבים חושבים. המשמעת חשובה, מה לעשות, יותר מההשראה.

  3. להתאהב
    להתאהב במה שכותבים. המינגווי אמר: הטיוטא הראשונה של כל דבר היא זבל. אבל אין פה סופר אחד, ואני ביניהם, שלא התאהב בדבר הראשון שהוא כתב מאז ומעולם. זה נהדר כשמתאהבים. אבל כמו שסופר אחר אמר פעם: "ההברקה של היום היא חומר הגלם של מחר".

  4. להתייאש
    חבר שלי (אגב, כולם אמיתיים, אני לא ממציא אותם, רבים פונים אלי בגלל הבלוג ומספרים לי על חוויית הכתיבה שלהם, אבל אני בטוח שגם אתם מכירים אנשים אחרים שכותבים או שחולמים לכתוב) גנז את הטיוטא הראשונה שלו כי חבר שלו אמר לו שסופר גדול הוא לא יהיה. חוץ מזה שאותו חבר של חבר הוא בעיניי לא חכם גדול, אני גם די בטוח שהזריקה הראשונה של מייקל ג'ורדן הלכה החוצה ושרוג'ר פדרר הפסיד במשחק הטניס הראשון שלו לאיזה נער שהיה גדול ממנו בכמה שנים. אבל אני יכול להבטיח לכם את אחד מהשניים: או שהיה להם מורה או מושא לחיקוי שדחף אותם והאמין בהם, או שהם השכילו לא להקשיב לכל החכמים שאמרו להם שאין להם כישרון ועדיף שילכו ללמוד עריכת דין.

  5. למהר
    למהר להוציא מהמגירה. פול אוסטר הוציא את הטרילוגיה הניו-יורקית כשהיה בן ארבעים. לפני כן הוציא רק ספר אחד, תחת שם בדוי, והצהיר שהוא כתב אותו כי היה צריך כסף (מצחיק לומר את זה היום), ולא היה גאה בו במיוחד.
    אמיר גוטפרוינד הוצא את ספר הביכורים (המונומנטלי לטעמי) שלו "שואה שלנו" כשהיה בן שלושים ושבע. זה לא אומר שאמיר ופול התחילו לכתוב מאוחר. הם כתבו כל החיים, אבל ההבשלה שלהם לפני היציאה אל האור הייתה הכרחית. אין כל סיבה שלא להוציא את הספר הראשון שלכם אם אתם באמת מאמינים בו, אבל אם זו הגרסא הראשונה או השנייה שלו, או שלקח לכם חצי שנה לכתוב אותו ואיזושהי הוצאה התקשרה אליכם שלושה ימים אחרי ששלחתם לה את כתב היד ואמרה שהיא תשמח להוציא אותו לאור תמורת כמה עשרות אלפי שקלים ואפילו ללא עריכה רצינית, אנא מכם, העבירו אותה לספאם, וחזרו לקרוא את הבלוג הזה מההתחלה.

  6. למהר
    בחור נחמד ממקום העבודה שלי הוציא עכשיו ספר אחרי ארבע שנים של עבודה. הספר יצא בהוצאת גוונים. אבל כשבוע אחרי שהוא סגר איתם התקשרו אליו מהוצאת ידיעות ספרים, ואחר כך התקשרו אפילו מכתר. "נלמד לפעם הבאה" הוא אומר לי בחיוך שאין בו טיפת מרירות, ודומה שאני מרגיש יותר רע ממנו בנושא הזה.

  7. לנוח
    על זרי הדפנה. כשאתם כבר מוציאים לאור את הספר הראשון (או השני או החמישי), העבודה שלכם הופכת לכפולה; גם לשווק את הספר הראשון וגם לכתוב את הספר הבא. אני לא ממליץ לכם לשחק את הכותב המעונה, שלא איכפת לו מהמכירות ורוצה שרק יעזבו אותו כדי שיוכל להמשיך לכתוב את ספריו המעונים. התפוצה של הספר שלכם והתגובות שתקבלו עליו מקוראים, מבקרים, ועורכים, הם חיוניים עבור המשך קריירת הכתיבה שלכם, במיוחד היום. אנחנו לא בשנות השישים ואף אחד מאיתנו לא פנחס שדה (למרות שבסתר ליבי, גם אני הייתי רוצה להיות נווד, עני, גאון, שיושב וכותב בכוך הקטן שלו לאור עששית, ומידי פעם נשים יפהפיות באות אליו והוא לעיתים שוכב אותן ולעיתים מסרב בנימוס, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר).
ספט 232011
 

 אין כותב שלא עובר את החוויה הזו: אתם יושבים מול הדף החלק או מול המסך החלק (שעובר אחרי כמה דקות למצב שינה) ולא מצליחים לכתוב אפילו מילה אחת.
לכולם זה קורה; אין סופר שמתיישב ויורה משפטים על הנייר, ולא משנה כמה הוא מיומן. עמוס עוז סיפר שהיה מגיע לחדר האוכל בקיבוץ חולדה בשעת צהריים, כששאר החברים חזרו מיוזעים ועייפים מעמל כפייהם במטע או בשדה, והרגיש אשמה נוראה –
כי הוא, מהבוקר, כתב שלוש שורות ומחק חמש.

זו תחושה מייאשת ומסרסרת, והיא נחלת הכלל. השאלה היחידה היא כיצד מתמודדים איתה.

פעמים רבות, כשאני מתחיל לכתוב הדף נשאר מיותם במשך זמן רב. פעם, כשהיה לי קצת יותר פנאי, הייתי מקפיד לכתוב שעתיים מלאות בכל סשן כתיבה. השעה הראשונה הייתה פחות פרודוקטיבית; הייתי מתייסר, מתעצבן, קם, אוכל, שותה, גולש באינטנרנט (הפיתוי הגדול והמסוכן ביותר שלנו – האינטרנט הוא המלאך הרע שיושב על כתפו של כל סופר בעת הזו). אבל מתישהו במהלך השעה הראשונה הייתי חווה פריצת דרך קטנה, מינורית, כזו שמכילה תובנה קטנה, שפורשת בפני את מה שברצוני לכתוב בפיסקה הקרובה.

במהלך השעה השנייה כבר הייתי בתנופה אדירה; אלו הם הרגעים הטובים ביותר בכתיבה; כשאתם יודעים שהספר שלכם התקדם עוד צעד קטן קדימה, בין אם מדובר בקטע חדש (שעדיין כפוף לטענה שלי: "ההברקה של היום היא חומר הגלם של מחר") ובין אם מדובר בעריכה של קטע קיים.

היום קל לי יותר לכתוב. לרוב אני חווה את הפריצה מוקדם יותר ואחרי חמישים הדקות אותן אני מעביר ברכבת מהעבודה הביתה, או הפוך, מהבית לעבודה, אני מרגיש שהתקדמתי, שהספר שלי קצת יותר טוב מלפני שעה.
וזו הרגשה מופלאה.

אגב, כן, אני כותב ברכבת, אותה רכבת שאנחנו אוהבים כל כך לשנוא, שפעמים רבות היא מאחרת או בכלל לא מגיעה ואנחנו נדחקים, יחד עם עוד עשרות אנשים לתוך הרכבת הבאה, שגם היא מלאה. שם אני כותב. ושם נכתב חלק גדול מהספר השני שלי. איך אני עושה את זה? כי החלטתי. זה הכל. תרשו לי שוב לשלוף את עמוס עוז; חלק גדול מספרו "מיכאל שלי" נכתב בשירותים בין שתיים עשרה לשתיים לפנות בוקר. ובתקופה ההיא הוא עבד ככל חבר קיבוץ, בעבודת במטע, לא נטו בכתיבה.
אותי הידיעה הזו מנחמת. והיא עדיין עוזרת לי בשעות הקשות.

אז הנה כמה עצות: איך להתגבר על מחסומי כתיבה:

1. קודם כל, לדעת שהמחסום הזה הוא זמני, שכרגע אנחנו במבוי סתום, רק כרגע, גם אם ה-'כרגע' הזה נמשך כבר שעה, או שבועיים. לדעת שבכל רגע יכול להתרחש קסם קטן; פתאום נבין משהו חדש על הדמות שלנו, נדע מה היא הולכת לעשות, הבעיה הלוגית הבלתי פתירה שהעסיקה אותנו במשך היומיים האחרונים תתמוסס פתאום ברגע אחד, ומכיוון אחר יצמח רעיון חדש, מפתיע, מרגש. אין מחסום שאי אפשר להתגבר עליו.

2. הנה תרגיל תת מודע נחמד. נאמר ואתם מחפשים תשובה לשאלה כלשהי. למשל: איך הדמות שלי נראית? באיזו עבודה היא עובדת? מה יהיה המשפט הראשון שהיא תאמר במונולוג שלה?
כיתבו את השאלה שלכם בכתב יד בראש עמוד A4 או בראש דף במחברת. אחר כך היפכו דף, העבירו את העט ליד החלשה שלכם (אם אתם ימניים החזיקו את העט ביד שמאל) וציירו משהו. לא משנה מה, קשקשו על הדף, אל תתאמצו, אל תציירו משהו מסויים. תנו למוח שלכם לנוח, להיות משועשע מהציור, להיות נקי ממחשבות. אחרי שציירתם על כל הדף, היפכו שוב עמוד, חיזרו ליד הדומיננטית, ועכשיו כיתבו את התשובה לשאלה שלכם.
צפו להפתעות.

3. דפי בוקר. יותר מרעיון, דפי הבוקר הם דרך חיים. פיתחה אותם ג'וליה קמרון בספרה "דרך האומן". צריך לקרוא את הספר כדי להבין לעומק את משמעותם של דפי הבוקר. בגדול, בכל יום, לפני כל דבר אחר. אתם יושבים וכותבים שלושה עמודים (אני כתבתי עמוד פוליו אחד מלא) של כל מה שעובר בדעתכם, בלי מסננת, בלי לחשוב על מה שכותבים. מוטב לכתוב שטויות, מחשבות מינוריות או אפילו ג'יבריש, מאשר להפסיק לכתוב. ג'וליה קמרון מבטיחה הרים וגבעות. דפי הבוקר שלי עזרו לי לא פעם ליצור את פריצות הדרך האלו בכתיבה. מומלץ לנסות. ומוטב קודם לקרוא את הספר "דרך האומן".

4. יש לכם שאלה מהותית לגבי הספר? שאלה שאתם לא מצליחים למצוא לה פתרון?
קחו פנקס קטן (אם אתם כותבים בקביעות פנקס כזה צריך להיות אתכם כל הזמן בפנקס הזה אתם כותבים כל דבר נחמד שאתם נתקלים בו ומעורר אצלכם השראה, כל מחשבה, כל בדל רעיון, סיפור או אנקדוטה ששמעתם ועשתה לכם משהו. אין לדעת איך ישרת אתכם הסיפור או הרעיון, ואין דרך לזכור כל דבר שחולף בראשכם בלי פנקס צמוד). כיתבו את השאלה בפנקס שלכם. היו מודעים לשאלה. עכשיו, בלי לחץ המשיכו בחיים. תנו זמן לתשובה להגיע אליכם. לכו בלילה לישון עם השאלה ובקשו תשובה בבוקר. עשו הפסקה בעבודה ועלו לגג הביניין, עשו טיול בערב. התשובה תגיע אליכם. אם תוך מחשבה על השאלה ואם במקלחת או לפני השינה. אם בא לכם רעיון, כיתבו אותו מיד בפנקס שלכם. זיכרו שיכולים להיות מספר תשובות טובות לשאלה, אל תסתפקו בהכרח בתשובה הראשונה. בכל התקופה הזו אל תתאמצו להגיע לתשובה. היו מודעים לשאלה. הרעיון כבר יגיע.

עד כאן.

בינתיים שתהיה שנה מוצלחת לכולנו, שנה פוריה של יצירתיות וכתיבה, שמחה ואהבה ובריאות והתפתחות.

שנה טובה!

אוג 122011
 

פול אוסטר, בעיניי גדול מספרי הסיפורים בדורנו, בילה את שנות העשרים שלו בניסיונות רבים, נואשים, ולגמרי בלתי מוצלחים, להתפרנס מכתיבה.

אחרי יותר מעשור של חלטורות לא מתגמלות, ובמידה לא מועטה של מזל יצא לאור ספרו הראשון בהיותו בן 34(!), כאשר כבר היה אבא לילד קטן, וגרוש מספר שנים.

את הספר הזה, שנקרא מהלך לחץ, הוא הוציא תחת שם עת בדוי, זאת כיוון שבעצמו הצהיר שהוא נועד אך ורק לצרכים כלכליים ולגמרי לא אומנותיים. היה זה ספר מתח, בסגנון ספרי בלשים שקרא באותה העת. קראתי אותו, הוא היה מעניין, ועם זאת סכמטי, פול אוסטר כינה את הספר הזה  "תרגיל מושלם בחיקוי. ניסיון מודע לכתוב ספר שיראה כמו ספרים אחרים."והוסיף: "הוא [הספר] היה טוב מספיק בשביל לצאת לאור, וזה הרי כל מה שביקשתי. שאיפתי היחידה בכתיבת הרומן הייתה להמיר אותו במזומן ולפרוע חשבונות."[ע"מ 101]

פול אוסטר עשה זאת תחת מצוקה כלכלית גדולה. הוא קיבל בעבורו מקדמה של 900 דולר. כך התחילה הקריירה הספרותית שלו.

עולם ההוצאה לאור השתנה מאז ללא הכר, ואני לא ממליץ לאף אחד לנסות לחקות את ספריו רם אורן, כדי לזכות במעט דמי כיס. אבל אפשר ללמוד הרבה מהסיפור הזה של פול אוסטר; עולמם של הסופרים אינו זוהר, וכרוך הרבה פעמים במפלות ובצורך יומיומי להתקיים. אני ממליץ לכם לקרוא את ספרו "מהיד אל הפה" [הוצאת עם עובד 1997]. צרת רבים, איננה נחמה, אבל היא יכולה לעודד אותנו קצת.

עוד הוא מוסיף בספרו האוטוביוגרפי:

"מעולם לא השליתי את עצמי שאוכל להתפרנס מכתיבה".

וגם:

"…רוב הסופרים מנהלים חיים כפולים. הם משתכרים שכר נאה במקצועות לגיטימיים ומשתדליים כמיטב יכולתם לגרד זמן כתיבה: השכם בבוקר, מאוחר בלילה, בסופי שבוע, בחופשות. ויליאם קרלוס ויליאמס ולואי פרדינאן סלין היו רופאים. וואלס סטיבנס עבד בחברת ביטוח. ט.ס. אליוט היה בנקאי…" [ע"מ 9]

האמת, לא ידעתי, הייתי בטוח שפעם היה קל יותר להיות סופר. בעבר, היו פחות סופרים ואנשים העריכו יותר את המילה הכתובה, הגו והתפלמסו בה, ואף הוצאה לא דרשה מהסופר כסף כדי להוציא את ספרו לאור. אבל מסתבר שגם להם לא היה קל; גם הם עבדו בעבודות "אמיתיות" תוך כדי ולפני שהחלו למכור ולהרוויח מתמלוגים. אותי זה קצת מנחם.

לחוויותיו של פול אוסטר אפשר להוסיף את דבריו של עמוס עוז על ספרו "מיכאל שלי" שזכה לתשבוחות עולמיות ומקומיות, ופרץ את דרכו לתודעה הציבורית. ובכן עמוס עוז כתב את הספר בגיל 22, בשירותים בדירתו הצנועה בקיבוץ חולדה, משתיים עשרה בלילה עד שתיים בבוקר. שעות ספרות לפני יציאתו לעבודה במטע.

אני חושב ששני הסיפורים האלו שומטים את הקרקע מאחורי הטיעונים שאנחנו כל כך מיומנים בהם: אין לי זמן לכתוב, אני עובד קשה, אני עייף, כשאצא לפנסיה אתחיל לכתוב, ושאר שטויות.

אם אתם רוצים להיות סופרים אתם צריכים להתחיל עכשיו. לכתוב משהו, כל דבר. הגיגים, מחשבות, זבל ספרותי, מכתבים, רק לכתוב.

*

באחד מטוריו בעיתון ידיעות אחרונות (יתכן שאני מעוות מעט את הפרטים אבל הסיפור הכללי נכון) סיפר יאיר לפיד על פגישה שהייתה לו עם אדם שהחמיא לו עמוקות על הכתיבה שלו. יאיר הודה בנימוס.

   "איזה כיף לך שאתה כותב… גם אני הייתי רוצה. אולי אחרי שאצא לפנסיה אתחיל לכתוב, או לפחות כשהילדים יגדלו קצת."

   "מה אתה עושה בחיים, אם אפשר לשאול?" שאל אותו יאיר.

   "אני עורך דין." אמר האיש.

   "עורך דין, מעניין! תמיד רציתי להיות עורך דין" אמר יאיר, "נראה לי שכשאצא לפנסיה אתחיל ללמוד משפטים."

זהו. לא מתחילים לכתוב (או לעשות כל דבר שרוצים) כשיהיה זמן, כשהילדים יגדלו, בפנסיה, כשנחסוך קצת כסף, כשנהיה פחות עייפים, כשנהיה יותר צעירים…

מתחילים עכשיו.

אוג 012011
 

 חבר קרוב רחוק שלי (נקרא לו קובי) כתב בשנות העשרים המוקדמות שלו סיפורים קצרים.

במשך זמן רב הוא נשא אותם במגירת ליבו. הוא היה גאה בהם, חשב שהם גאוניים, כפי שכולנו חושבים על הפרץ היצירתי הראשון שלנו.

יום אחד נתן אותם בהתרגשות רבה לחבר שלו, שיקרא ויגיב.

החבר קרא.

"נו?" שאל אותו קובי.

לאותו חבר היו דעות ברורות מאוד בקשר ליצירות של קובי, בסוף הנאום שלו סיכם:

"סופר אתה לא תהיה".

קובי נפגע עד עמקי נשמתו.

"מה, אתה רוצה שאני אשקר לך?" שאל החבר.

"לא, ברור שלא." אמר קובי.

מאז הוא לא נגע בסיפורים שלו, יותר מעשר שנים.

רק לפני שבועיים אזר קובי את האומץ ושלח לי את הסיפורים שלו. קראתי אותם ונתתי לו ביקורות עניינית, בלתי מתפשרת חלילה.

נכון, הסיפורים שלו היו בוסריים ברובם, אבל לא חיפשתי בשלות. בניגוד לחבר ההוא, חיפשתי את הלהט, את התובנות, את הפרמיס של הסיפור, ואלה היו בשפע.

החבר שלו התייחס לסיפורים כאילו הוא נתקל בהם בחנות הספרים, אני התייחסתי אליהם כחומר גלם.

תארו לכם שמנתח מוח בכיר היה נותן את המנותח שלו בידיים של סטודנט לרפואה שנה א' ואומר לו: למדת על האנטומיה של המוח לא? קדימה, נתח!

הסטודנט יעשה כמיטב יכולתו, ישתמש בכל הידע שלו, אבל החולה ימות.

מה יגיד עליו המנתח הבכיר? אתה כבר לא תהיה רופא מנתח?

אולי לחלקכם הדוגמא הזו נראית מופרכת, אבל היא לא, זה בדיוק העניין. מדוע אנחנו חושבים שלהיות מנתח מוח צריך ללמוד שבע שנים, להתמחות עוד שש, ולצבור עוד כמה שנות ניסיון, אבל כתיבה היא עניין של כישרון ותו לא?

ההצלחה בנויה מ- 1% כישרון ומ- 99% עבודה קשה, אמר מי שאמר.

להיות סופר אין פירושו לקחת קורס בכתיבה יוצרת, לקבל תעודה ולצאת לעבודה. כמו כל מקצוע, כתיבה היא ניסיון, טעויות, למידה מטעויות, ביקורות קשות, אכזבות, אפילו מפלות, קריאה, ועוד קריאה, ובעיקר כתיבה ועריכה, כתיבה ועריכה.

אני חוזר שוב על אימרתו המפורסמת של ארנסט המיגווי כי היא כל כך אמיתית וחשובה, ואם היא נאמרה מפיו, אז הוא כנראה יודע מה הוא אומר:

"הגירסה הראשונה של כל דבר היא תמיד זבל"

ואם הוא מעיד ככה על עצמו, מי אנחנו שנחשוב שאנחנו שונים?

ובכל זאת, אנחנו מתאהבים כל כך בקלות בסיפור הראשון שלנו, וחושבים על היציאה לאור.

אז מה אנחנו צריכים לעשות?

לשמוח במה שכתבנו, בוודאי. לא להתייאש מהביקורת הקוטלת הראשונה, להקשיב לנושאים הענייניים שעלו, ולדעת להמשיך הלאה.

גם היום, בכל פעם שאני מקבל ביקורת מקורא ביקורתי ותיק שלי, או מכל אחד אחר, אני נותן לעצמי יום אחד להיות בדיכאון, ואז אני חוזר ומתנפל על הטקסט, ואתם יודעים מה קורה – הסיפור משתפר פלאים!

כך קרה לי עם סיפור שכתבתי לפני כחודשיים, הקורא שלי לא ריחם עלי, בשביל זה אני חוזר אליו, אבל השתמשתי בהערות הענייניות שלו, בחרתי מה אני מקבל ומה לא, והמשכתי הלאה. זו הדרך לקבל ביקורת. שייפתי וליטשתי את הסיפור. וכעת, אחרי סיום הגירסה הרביעית שלו, הוא עתיד להתפרסם בכתב עת נחשב.

אסיים באנקדוטה נוספת על ביקורת:

היה היה (ועדיין) במאי טלוויזיה שבאוניברסיטה למד אצל אחד הבימאים הגדולים בארץ שמביים באופן תדיר סדרות איכות בטלוויזיה.

אותו במאי מהולל הטיל על הבמאי הצעיר מטלה – ליצור סרט קצר.

ראיתי את הסרט. בעיניי הוא היה מצוין, אבל מה אני יודע?

בכל מקרה, כשהגיש אותו במאי צעיר את הסרטון שלו, צפה בו הבמאי המהולל.

"זה מנייריסטי." אמר בסיום הצפייה, ולא יסף.

הבמאי הצעיר התאכזב, אבל המשיך הלאה. היום הוא במאי ועורך בטלוויזיה.

לא יותר משבוע לאחר מכן, התפרסמה ביקורות בעיתון מוביל בישראל, על העונה השלישית של סדרת הטלוויזיה המצליחה, פרי יצירתו של אותו במאי מהולל.

נחשו מה כתב המבקר.

בעונה השלישית, הפכה הסדרה למניירה…

אגב, בעיניי עונה השלישית היוותה את השיא של הסדרה כולה, אבל מה אני מבין?

בקיצור:

מותר להתאהב במה שאתם כותבים, אבל חייבים להיות מסוגלים לשים הכל בצד ולהתחיל מהתחלה, להבין שזהו חומר גלם ממנו מתקדמים.

החליטו שכל ביקרות שתקבלו מהיום והלאה – אתם הולכים ללמוד ממנה, להחכים ממנה.

ועוד דבר:

אם המבקר אומר לכם שזה לא טוב, שסופרים אתם לא תהיו. שאין מה לעשות. תגידו יפה תודה. ותשכחו מהביקרות

אם המבקר אומר לכם: איזה יופי, זה נפלא, זה גאוני!

תגידו יפה תודה. ותשכחו מהביקרות.

אמצו רק את הביקורות המנומקות: מה טעון שיפור? למה? איך לדעתו ניתן לשפר? למה הדמות לא אמינה? למה היא לא מדברת ככה? איך לדעתו היא כן מדברת?

ואז תהיו בדיכאון יום, לא יותר, ותחזרו לכתיבה. הגאווה שלכם תגבר עם כל גירסה נוספת, מלוטשת ונכונה יותר, של היצירה שלכם.

יול 172011
 

הפעם החלטתי לעלות פוסט שכל כולו אמרות של סופרים ולא רק של סופרים.
המשותף לכולם הוא שכולם מתארים נאמנה את תהליך הכתיבה, את הקשיים, ואת הדרך להתגבר עליהם.

תהנו!

"כל ההתחלות קשות, אך קשה מהן היא ההתמדה"
ח"נ ביאליק

"כישלון הוא הצלחה, אם לומדים ממנו"
מלקולם פורבס

"המקום היחיד בו הצלחה קודמת לעבודה הוא המילון"
וידאל סאסון

"כישלון הוא הזדמנות להתחיל מחדש בדרך חכמה יותר"
הנרי פורד

"רצון אינו מספיק – יש הוציאו אל הפועל"
גיתה

"המגבלה היחידה שלנו לבניית המחר הריהם הספקות של היום"
פרנקלין רוזוולט

"הטעות הגדולה ביותר שלנו עשויה להיות החשש שלנו לטעות"
אלברט הוברט

"התענוג הגדול בחיים הוא לבצע את אשר אנשים טוענים שאינך יכול לבצע"
וולטר גאגהוט

"סל הניירות הוא ידידו הטוב ביותר של הסופר"
יצחק בשביס זינגר

"האדם הוא בר חלוף; האמנות היא בת אלמוות"
היפוקרטס

"התכונה החשובה ביותר לסופר היא סבלנות"
יוכי ברנדס

"אל תתייחס לדברי המבקרים. הרי מעולם לא הוקמה אנדרטה לזכרו של שום מבקר"
יאן סיבליוס

"מוטב לכתוב לעצמך ולאבד את קהל הקוראים מאשר לכתוב לקהל הקוראים – ולאבד את עצמך"
סיריל קונלי

"הייתי כותב גם אם הייתי מקבל את קנס ישראל"
עמוס עוז

"מעולם לא השליתי את עצמי שאוכל להתפרנס מכתיבה"
פול אוסטר

"אמן ביצירתו משול לאלוהים בורא עולם: בלתי נראה ועם זאת כל יכול; מורגש בכל מקום אך בלתי נראה בשום מקום"
גוסטב פלובר

"אמנות אינה מביעה דבר, אלא את עצמה בלבד"
אוסקר ווילד

"הטיוטא הראשונה של כל דבר היא זבל"
ארנסט המיגווי

כתוב 2000 עמודים, הוצא לאור 200*
‎‎לואי פרדינן סלין (*הציטוט הוא ברוח הדברים ואיננו מדויק)

"ההברקה של היום היא חומר הגלם של מחר"
אופיר עוז

המקבילה העתיקה של כפתור Delete - הכפתור החשוב ביותר במקלדת של סופר

מכירים עוד אמרות מתאימות?

הוסיפו אותן כאן!

 

יונ 172011
 

מעשה (אמיתי) בבחור צעיר ששלח לסופרת יוכי ברנדס קטע מסיפור וביקש שתעזור לו להיות סופר. כתיבתו של הצעיר מצאה חן בעיניי הסופרת. היה ניכר בעיניה שהבחור מוכשר.

יוכי הסכימה ללוות את הבחור בצעדיו הראשונים כסופר בישראל.

מידי פעם הוא היה מתקשר ומבקש אוזן קשבת או מילות עידוד.

לאחר כשנה גילה לה הבחור באחת משיחותיהם שהוא כתב עד אותו רגע עשרה עמודים בלבד מספרו החדש.

"זה הכל?" נדהמה יוכי.

"מה לעשות?" אמר הבחור, "אני לא מצליח לשבת יותר מרבע שעה, יש לך איזה טיפ בשבילי?"

"יש לי", אמרה יוכי, "טיפ חשוב מאוד: אל תהיה סופר."

אנשים נוטים לחשוב שכדי להיות סופר דרוש ידע טוב בשפה, יכולת לספר סיפור ולפטופ," אמרה יוכי ברנדס; "צר לי לאכזב אותך," ציינה בפנותה לסופר הצעיר, "לפני הכל אתה זקוק למספר תכונות שבלעדייהן הכישרון שלך לא יניב ספר."

"התכונה שהכי נדרשת מסופר חוץ מריכוז, התמדה ויכולת לעבוד בבדידות מוחלטת היא סבלנות. כן סבלנות. תכונה כל כך פשוטה ולא זוהרת. חקלאית כמעט."

 

עד כאן על הכתבה של יוכי ברנדס שפורסמה במוסף 24 שעות של ידעות אחרונות, דצמבר 2007.

רבים מאיתנו לוקים בחוסר סבלנות, לעיתים גם אני. קשה לנו לשבת שעות על גבי שעות, לחשוב על עוד אפשרויות, לרדת מדרגה נוספת אל נפשה של הדמות שלנו, להמשיך וללטש את הטקסט, למרות שבעיניינו הוא כל כך חלק עד שלרגע היינו בטוחים שאנחנו רואים בו את בבואתנו.

סבלנות גם צריכה לבוא לידי ביטוי במירוץ שלנו אל הוצאות הספרים, במירוץ אל המדפים בחנויות. אבל על זה כבר דיברתי מספיק בשאר הפוסטים בבלוג.

סבלנות היא תכונה כל כך נדירה בימינו וכל כך חשובה להבשלתו של הספר שלנו. אין לנו ברירה אלא לפתח את התכונה הזו בנו, כפי שעלינו לפתח רגישות לפרטים, מקוריות בכתיבה, והתמדה.

 

 

 

 

מרץ 192011
 

 

אם תרצו שאחסוך לכם את קריאת הפוסט הזה התשובה היא: אי אפשר. אי אפשר להתפרנס מכתיבה.

נכון, ג'יי קיי רולינג עשתה את זה בגדול ואפשר להגיד שהיא מתפרנסת בכבוד רב מכתיבה, אבל יותר אנשים מתפרנסים בכבוד ממילוי לוטו…

כתיבת ספר אורכת בין שנה לארבע שנים. במידה והסופר הוציא לאור את ספרו בהוצאה גדולה, ללא השתתפות עצמית, הוא יקבל על כל עותק שימכר בחנויות הספרים כ- 5-10% מהמחיר הקטלוגי של הספר (בשפה מקצועית: תמלוגים). סופרים מפורסמים יקבלו 12% או 15%. נאמר שהתמזל מזלו של הסופר המתחיל והוא מקבל מההוצאה 10% מהמחיר הקטלוגי של הספר. אם מחיר הספר הוא 80 ש"ח הרי אותו סופר יקבל 8 ש"ח לכל עותק שימכר.

אבל המציאות קשה אפילו יותר; כדי למכור כמות גדולה של ספרים, החנויות (כפי שכולנו יודעים, ועד שישונה החוק) מציעות מבצעים שמוזילים משמעותית את מחירו של כל ספר. המבצעים הללו מאפשרים רק לכמות מצומצמת של ספרים להיות מקודמים (ולזכות ב- "המלצת הצוות"), ובסופו של דבר אלו הספרים שימכרו. ספרים אחרים לא זוכים לחשיפה דומה או לחשיפה בכלל.

בואו נמשיך בחישוב: אם ספרו של אותו סופר בר מזל אכן נכנס למבצעים ונמכר, למשל, במבצעי ארבע במאה של צומת ספרים, המחיר הקטלוגי של הספר יורד ל- 25 ש"ח. כלומר הסופר יקבל בסופו של דבר שני שקלים וחצי לכל עותק שימכר.

אם כך, כדי שסופר יוכל להתפרנס מעמל יצירותיו הוא צריך למכור בחודש כמעט 4,000 עותקים ובשבוע כ- 1,000 עותקים; כל זאת כדי להרוויח פחות או יותר את המשכורת הממוצעת במשק. מכירות כאלו תואמות את רבי המכר המובילים בישראל, וגם אלה נופלים מהפסגה אחרי חודשיים שלושה לכל היותר. איך ימצא אותו סופר מצליח את הפנאי לשבת ולכתוב את ספרו הבא?

אם כך, איך מתפרנסים הסופרים המובילים בישראל?

פשוט, הם עושים "חלטורות" מהצד, כמו הרצאות באוניברסיטה, כתיבת טורים בעיתון, או הוראה בקורסים לכתיבה יוצרת. להערכתי מעטים מאוד מהסופרים המובילים בישראל מתפרנסים בפועל אך ורק מכתיבת ספרים.

קוריוז קטן: הסופר האחרון בישראל שקיבל משכורת מהוצאת ספרים כדי לשבת בבית ולכתוב היה שי עגנון. מאז הנוהג הזה לא קיים; עמוס עוז, א.ב. יהושוע, דוד גרוסמן, מאיר שלו; כולם מקבלים את השקל הראשון של תמלוגי המכירות ארבע שנים אחרי שכתבו את המילה הראשונה בספרם החדש.

בקבלו את פרס ישראל לספרות אמר עמוס עוז (אני מקווה שהציטוט מדויק): "הייתי כותב גם לו היו מחלקים את קנס ישראל".

אז לכל הסופרים והחולמים הייתי אומר (יש דברים שנשמעים טוב יותר באנגלית – מה לעשות): Keep your day job

 

פבר 142011
 
  1. אם אתה רוצה להיות סופר בשביל להרוויח כסף – אל תהיה סופר (נכון, ג'יי קיי רולינג עשתה מזה מיליונים, אבל יותר אנשים זכו בלוטו).
  2. למה כן לכתוב? כי אתה אוהב את זה, כי זה מרגש אותך, כי אתה לא צריך לענות על השאלה הזו.
  3. גם אם לימים תהיה הסופר החשוב ביותר של המאה ה- 21 הטיוטה הראשונה של הסיפור הראשון שלך תהיה גרועה.
  4. כתבת טיוטה ראשונה – מזל טוב! עזוב אותה לפחות לשבוע וחזור אליה לשכתובים ועריכה. תתפלא כמה ארוכה ונפתלת תהיה הדרך.
  5. כתוב בשעות קבועות, מידי יום.
  6. אחרי לפחות שלוש עריכות כבדות לטיוטא שלך תן אותה לקוראים ביקורתיים כדי לשמוע את הערותיהם.
  7. התייחס להערות ברצינות! אל תעלב. אל תתעקש שמה שכתבת גאוני ושהקורא פשוט לא מבין כמה עמוק הטקסט שלך. בכל הערה יש משהו שתוכל ללמוד ממנו, ובדרך כלל אורחים לרגע באמת רואים כל פגע.
  8. ככל שהקוראים הביקורתיים יקטלו את כתיבתך יותר – כך מצבך טוב יותר! (למה? התשובה כאן).
  9. אם הקצבת שנה לכתיבת ספר או חודש לכתיבת סיפור. הכפל את פרק הזמן פי ארבע- זהו בערך הזמן שיקח לך לסיים את היצירה.
  10. קרא הרבה ספרים, כל הזמן, ספרים מגוונים מכמה תקופות, סופרים ישראלים, וספרות מתורגמת.

ואחד לשנה הבאה:

קרא את "סיפור" של רוברט מקי.

פבר 082011
 

קודם כל מזל טוב.

עשית צעד ענק לקראת ההוצאה לאור של הספר שלך.

אבל הצעד הענק הזה הוא עדיין צעד ראשון בדרך הארוכה של העריכה.

האינסטינקט הראשון שלנו, עם סיום הגירסה הראשונה הוא לשלוח את הספר כמה שיותר מהר להוצאות הספרים; אנחנו כבר משתוקקים לראות את הספר על המדפים.

הרצון הזה מובן וטבעי – אבל אסור לנו לעשות את זה בשלב זה.

ממילא, לכל המוקדם, הספר שלכם יהיה על המדפים בתוך כחצי שנה עד שנה. אין מה למהר.

מיצאו 3-4  חברים או מכרים שקוראים הרבה ושיש להם גישה לנושא של ביקורת וספרות עברית או שירה. רצוי גברים ונשים בגיליאים שונים.

הם יהיו הקוראים הביקורתיים שלכם.

(למה שלושה או ארבעה ולא יותר? יותר מידי קוראים ירעיפו עליכם המון מידע, דבר שיסיט אתכם מהפוקוס, ממילא הערות רבות יחזרו על עצמם.)

הבטיחו שאם אתם נותנים את הכתב היד לחברים, שאלו חברים שלא יתביישו לתת ביקורת קשה אלא יטביעו אותה בשבחים על עצם כתיבת הספר.

כאן בדיוק מגיעה האקסיומה:

ככל שתקבלו ביקורות קוטלות יותר כך מצבכם יהיה טוב יותר

אין ספר אחד בעולם שהגירסה הראשונה שלו הייתה מושלמת.

גם סופרים מפורסמים וותיקים עובדים פרק זמן ממושך מול עורך של ההוצאה בה הם מוציאים את הספר לאור. והרבה דברים בכתב היד המקורי עוברים עריכה.

בנוסף, כולנו סופרים מתחילים – עלינו להאבק על עצם הקבלה של כתב היד שלנו בהוצאות הספרים. לכן חשוב שכתב היד שנשלח יהיה במצב אופטימלי.

ביקורות קוטלות (כמובן במידה והן ביקורות בונות) יביאו אתכם לחזור לספר ולעבוד עליו שוב; לתקן ולשפר אותו מהשורש – ולצאת עם פנינה מלוטשת הרבה יותר.

אני אישית חייב הרבה מאוד לקורא ביקורתי אחד נאמן, שקוטל אותי בקביעות – אני משתמש במילה קוטל, אבל מדובר בביקורת יסודית ומנומקת, שבסופו של דבר אני מבין ומסכים איתה – עם כל סיפור או רומן שאני מגיש לו.

אז מה עושים?

  1. הדפיסו את העותק שלכם ותנו לקוראים שלכם, היפגשו איתם, תנו להם את הספר ביד ובקשו מהם ביקורת בונה ועניינית, על ניסוחים בעייתייים כמו על התרשמות כללית. בנוסף, רצוי לבקש מהם לסיים את הקריאה בפרק זמן מסויים, נאמר חודש.
  2. עזבו את הספר! שכחו ממנו! לכו לקרוא איזה ספר טוב.
  3. כשהקוראים הביקורתיים שלכם יסיימו את הקריאה היפגשו שוב ושמעו מהם פנים מול פנים את מה שיש להם להגיד. כיתבו את הערותיהם על עותק נוסף שתדפיסו (קוראים ביקורתיים לא תמיד כותבים הכל על העותק שנתתם להם ובשיחה נזכרים בדברים נוספים; כיתבו הכל! הדברים ישמשו אתכם בהמשך, מה גם שכתב היד שלכם יהיה ברור וקריא יותר לשימושכם מאוחר יותר).
  4. תנו לעצמכם יום אחד להיות בדיכאון – ואז חיזרו לספר ועברו עליו שוב!

ברוכים הבאים: אתם בפתח מסע השיכתוב של הגירסה השנייה (אל דאגה יהיו עוד; הזינוק הגדול ביותר באיכות כתב היד שלי התרחש במעבר בין הגירסה השלישית לרביעית. והרביעית – היא זו שנשלחה להוצאות).