פבר 132012
 

הסיפור stage.co.il ראה אור בקובץ הסיפורים "זוויות" בספרי הראשון "אני הורגת אותך" הוצאת גוונים, 2007

א

   אמרתי לעצמי וואלה, גם אני יכול, אז שלחתי סיפור לבמה חדשה.

   זה היה סיפור לא ארוך ומעיק, ולא פשטני וחסר תוכן. בניתי אקספוזיציה מושכת ושזרתי מתוכה עלילה מסתעפת ורבת תהפוכות. טבלתי את הגיבור במעטפת פסיכולוגית עמוקה בה הוא נאבק במודע ולא במודע, תוך שהוא מוביל את עצמו לתובנה חדשה שהיא המסר הנסתר של הסיפור. תיבלתי במעט הומור, עדין ומתוחכם, שגם בפעם האחרונה שקראתי אותו, עדיין גיחכתי לעצמי פה ושם. הפאנצליין היה מפתיע ומעורר מחשבה גם הרבה אחרי שמניחים את הסיפור, ומהווה סגירת מעגל לדמות ולאינטראקציה שלו עם העולם. חזרתי ושיפרתי את הכתיבה כמה פעמים. הוספתי דימויים בתוליים, כמו איים טרופיים עמוק באוקיינוס השקט, שכף רגל אדם עוד לא דרכה בהם. בחרתי טיזר שהיווה מבחינתי את ההיילייט של הסיפור ושלחתי.

   נתתי לעצמי כמה ימים כי אחרי ה- 'סתם שתדעו' היה מודפס שחור על גבי כתום: '3482 יצירות מחכות לאישור'. בינתיים, לפי המלצת המערכת, התכתבתי קצת בפורומים, קראתי סיפורים של אחרים, הגבתי, ונתתי ציונים.

   ביום שהסיפור שלי התנוסס בין 'חמשת היצירות החדשות' קראתי את כולן, לאחד מהם אפילו כתבתי שמאוד נהניתי לקרא, ואשמח אם יקרא את שלי.

   הימים הבאים היו בסימן כסיסת ציפורניים וחיכיון לתגובות.

   אחרי שבוע הבנתי שכבר לא יהיו כאלה. לפי חישוב קצר של מעט הציונים שנתנו לי הבנתי שהיו כמה "בוסר" ו "החמצה" אחת.

   שבוע אחר כך עוד הייתי מבואס. בשבוע שלאחר מכן נטשתי את 'במה חדשה' לטובת אתרי סקס.

ב

  אחרי שבוע נכנסתי שוב לבמה, ומצאתי תגובה של אחת שקראה לעצמה קווין קרימזון.

  שלום!

  ראיתי שאף אחד לא הגיב לסיפור שלך, אז התנדבתי להסביר

  לך כמה דברים. קודם כל רואים שזה סיפור ראשון שלך. הכוונה

  שלך הייתה אולי טובה, אבל הסיפור קלוש וחסר חוט שידרה,

  גיבוב אינפורמטיבי של עובדות לא מעניינות, שגם לא מובילות

  לשום מקום. העלילה נקטעת באמצע, או יותר נכון לפני שממש

  התחילה. אתה חייב לחשוב על איזה המשך שייצוק נוכחות

  לתוך הסיפור שלך, 'להביא את הבום' שיזעזע את ההתרחשות

  הדלה. ומעל לכל, אתה לא יכול לכתוב על נושא שברור רק לך,

  רוב הקוראים פשוט לא יבינו על מה אתה מדבר. תקרא אותו עוד

  פעם, אני בטוחה שתבין למה אני מתכוונת. אם תתאמץ, ותשקיע

  הרבה, עדיין תוכל להציל אותו.

                                                                 בהצלחה!

  בסוף התגובה היא הקלידה לי פרצוף מחייך עם נקודתיים, שהם העיניים, מקף שהוא האף, וסגירת סוגריים שהיו הפה, אולי כדי לנחם אותי. תכלס, יפה מצידה : – )

  כתבתי לה:

  תודה על הביקורת העניינית. לצערי, התגובות שאני קורא

  בדרך כלל ב'במה' הרבה יותר שטחיות. אני אנסה לעבוד עליו.

  למחרת היא החזירה:

  נכון! גם אני שונאת כשכותבים תגובות כמו 'נחמד, מצוין, לא

  משהו' ודברים בסגנון הזה, שלא יוצא לך מהם כלום.

  ואני כתבתי, כבר לאי מייל שלה:

  ניסיתי לשפר עוד את הסיפור אבל נתקעתי עם ההמשך, פשוט

  לא בא לי כלום לראש. יש לך איזה רעיון?

  והיא:

  תשמע, יש לי מחר סידורים בעיר ואיזה שעתיים חופשיות, בוא

  נפגש לכוס קפה.

   כוס קפה???

   ונתנה לי את המספר טלפון שלה, מה ששיפר לי את המצברוח.  ז'תומרת, לפחות אם לא יצא מזה סיפור, אולי ייצא מזה איזה סיפור.

ג

   לא היו לי ציפיות שהיא תעזור לי. בכלל, כמעט שכחתי להביא את הסיפור מודפס. סתם זה נראה לי נחמד, כמו דייט דרך האינטרנט, רק לא מ- צאט, אלא מאתר של יוצרים – זה ברמה אחרת לגמרי, תודו. כמובן היה את הסיכוי שהיא מכוערת, בכל זאת, לא הייתי יכול לחקור אותה לפרטים איך היא נראית. אבל אמרתי לעצמי, שטויות, ניקח את זה בסבבה.

   איך שראיתי אותה בדלת ידעתי שזאת היא. לא שנכנסו כל כך הרבה בנות לבד. אבל ישר היא נראתה לי דעתנית כזאת, גם די כוסית. לא לקח לי הרבה זמן להגיע למסקנה שכל העסק היה כדאי. סימנתי לה. היא חייכה.

   אחרי שהזמנו, אני בירה, היא דיאט קולה, ושפכנו כמה משפטים נדושים של התחלה, היא מיהרה לגשת לעניין:

–         אז איך הולך עם הסיפור?

–         המשכתי אותו עוד קצת ודווקא היה בסדר. עד שהגעתי לנקודה בה הגיבור פוגש את

     האהבה הגדולה של חייו. אין לי דרך להמשיך בלי שזה יהיה נדוש.

–         איך שאני רואה את זה, הרעיונות נמצאים כל הזמן סביבנו, פשוט צריך לשים לב אליהם, לקטוף אותם, ולעצב אותם לצרכים שלנו. המציאות יותר מטורפת מכל דמיון. פשוט תזרום ורעיונות שלא חשבת עליהם בכלל יידבקו אליך בדרך. אפילו מהישיבה כאן בבית קפה יכול לצמוח משהו לא צפוי לסיפור שלך.

       היא רומזת? למה אף פעם אי אפשר להבין אותן? התקרבתי אליה קצת, מנסה

    להראות שרמנטי כזה, מחפש איזה רמז, וגם נותן אחד.

–         כמו למשל?

היא צוחקת. צחוק משוחרר כזה, כמו תקיעת שברים ביום הכיפורים, רק יותר רך –

    סימן רע.

–         אתה לא יכול לקבל הכול עם כפית לפה, תסתכל מעבר לדברים, אל תוכם, כמו בציור תלת ממדי.

       הסתכלתי לתוכה וראיתי תמונה תלת ממדית שלנו – מזדיינים. כבר פחות היה איכפת

    לי מהסיפור. בכלל, איזו סיבה הייתה לה להיפגש איתי, מה היא? מדריכת סדנה

    לכתיבה יוצרת או נימפומנית שמחפשת איזה חפוז?

   המשכנו לדבר אחר כך עלי ועליה, סתם, בלי קשר לסיפור. אחרי שביקשנו חשבון, לכדתי את העיניים שלה בשלי למבט שהשתדלתי שיהיה ארוך כמה שיותר.

–         אז מה קורה עכשיו?

–         מה ז'תומרת?

–         את צריכה להגיד לי.

–         חבר שלי בא לאסוף אותי.

   למה היא אומרת את זה בסוף? שעה היא דיברה על עצמה, לא יכלה להגיד?

–         תשמע, תחשוב על זה, תעבוד קשה, בסוף יצא לך אחלה סיפור, אין אפס.

   יופי, אני ממש מרגיש 'נחום' מכל האופטימיות שהיא משפריצה עלי.

   נפרדנו לשלום. היא הפנתה לי את הגב והלכה, משאירה אותי תקוע בלי זיון ועם סיפור רע.

ד

   נשארתי עוד קצת בתוך הבית קפה, מחכה שתקרה איזו תפנית דרסטית, משהו לא צפוי, משהו ברמה סוריאליסטית. אחרי 5 דקות הבנתי שלא יצא מזה כלום, לא מזה ולא מזה. קמתי והלכתי. ביציאה ראיתי אותה. החבר שלה עוד לא הגיע. היא עמדה על שפת המדרכה ושלחה עיניים דאוגות אל קצה הכביש שמידי פעם חצו אותו מכוניות זרות, וכססה את ציפורן הזרת שלה. שאלתי אותה מה קרה, והיא אמרה "כלום". בסדר. הודיתי לה שוב והמשכתי ללכת. הכיווץ היה נעים בלב, כזה שאתה לא קולט בדיוק על מה ולמה. אף פעם לא הרגשתי ככה, אני חושב שקוראים לזה שמחה לאיד.

   התברר שהחבר שלה דווקא כן הגיע בזמן, אבל לא מצא את המקום והסתובב שעות (טוב, דקות) בכבישים, והזיע יחד עם הפקקים. הוא בדיוק עבר ברחוב האנכי לשלנו והתכוון להמשיך ישר אבל סמיטריילר אחד דאג לאסוף אותו, יחד עם המכונית, ולהניח את שניהם אל מול עיניה הנדהמות של קווין קרימזון, חמישים מטר מהצומת.

   לא נשאר מהמכונית הרבה, גם לא ממנו. האינסטינקטים מקורס חובשים, שחשבתי שכבר מזמן נקברו כשיצאתי דרך שער 'ראשון' בפעם האחרונה, שיחקו בי כמו חוטים של מריונטה. רצתי אליו, חילצתי אותו מהמכונית, במהירות, אבל בזהירות הנדרשת. השכבתי את הגוף החצי מרוטש שלו על הרצפה והתחלתי להנשים אותו.

   הפרמדיק ממד"א שהגיע וחיבר אותו לחמצן, אמר לי שאם הבן אדם הזה יחיה, הוא יהיה חייב לי את החיים שלו. הוא והנהג העלו אותו על אלונקה והחליקו אותו לתוך התחת של האמבולנס, שבלע תוך שניות גם את קווין המתייפחת, סגר את הדלתות ונסע לבי"ח.

ה

   לא שציפיתי לכזו הכרת תודה או משהו, אבל כשנכנסתי עם פרחים והכול, אל החדר בו ישבה ליד מומיית התחבושות שהייתה החבר שלה, היא התחילה לצעוק עלי שבגללי הוא היה צריך לבוא לאסוף אותה ובגלל הסיפור המזוין שלי הם עכשיו לא באילת, או משהו, כמו שתכננו. היא הייתה נורא מדוכאת מכל הסיפור, וגם די עייפה. הבנתי אותה, לא תופסים את הבן אדם בצערו, כמו שאומרים, אז שתקתי. השארתי את הפרחים והלכתי.

   כל הלילה ישבתי על הסיפור, חתיכת השראה כזו לא מקבלים כל יום. גמרתי אותו בארבע בבוקר, רק אחרי שהייתי בטוח שהוא מושלם, שהוא יכול להיאבק לפחות בין 'חמשת הסיפורים האהובים יחסית לזמן פרסומם'. הלכתי לישון ונרדמתי עם חיוך, למרות כל מה שקרה היום, שהיה, סך הכול, לא כזה נעים.

   תכננתי כבר למחרת לגשת אליה, הייתי חייב את האישור שלה, בכל זאת לא מעט מהצלחת הסיפור הוא בזכותה.

ו

   למחרת מיהרתי לבית חולים עם הסיפור המודפס קרוב ללב, בכיס הפנימי של המקטורן. היא ישבה ליד המומיה שלה, שכבר הזיזה אצבעות לפי פקודה, ושוב בכתה. אבל הפעם הייתה יותר נינוחה והתנצלה על אתמול.

–         איך הסיפור? היא שאלה בלי הרבה חשק. אבל לי זה לא הפריע לספר לה על

הלילה הארוך שלי, על איך שבפעם הראשונה אני מרגיש שאני עושה משהו ממש חשוב בשביל עצמי, שסוף סוף אני יודע מה זה סיפוק אמיתי, ושחשוב לי שהיא תקרא אותו משופץ.

   היא הסכימה והתחילה לקרא. אני בינתיים כתבתי לו איחולי החלמה על הגבס, כמעט בכל מקום פנוי, והיה הרבה מקום כזה. כשהוא היה צריך לשירותים, קראתי לאחות וגם לקחתי אותו לשם יחד אתה, והושבנו אותו על האסלה. נהגתי בו בעדינות, אם הוא חייב לי את החיים שלו, אני לפחות חייב לו את ההשראה לסיפור שלי. באותו רגע זה נראה לי לא פחות חשוב.

   כשהחזרנו אותו למיטה קווין קרימזון גמרה לקרא. היא הרימה עיניים מהדף ואמרה:

–         הסיפור הזה נורא. חבל שלא השארת אותו איך שהוא הופיע ב-'במה חדשה'.