פול אוסטר, בעיניי גדול מספרי הסיפורים בדורנו, בילה את שנות העשרים שלו בניסיונות רבים, נואשים, ולגמרי בלתי מוצלחים, להתפרנס מכתיבה.
אחרי יותר מעשור של חלטורות לא מתגמלות, ובמידה לא מועטה של מזל יצא לאור ספרו הראשון בהיותו בן 34(!), כאשר כבר היה אבא לילד קטן, וגרוש מספר שנים.
את הספר הזה, שנקרא מהלך לחץ, הוא הוציא תחת שם עת בדוי, זאת כיוון שבעצמו הצהיר שהוא נועד אך ורק לצרכים כלכליים ולגמרי לא אומנותיים. היה זה ספר מתח, בסגנון ספרי בלשים שקרא באותה העת. קראתי אותו, הוא היה מעניין, ועם זאת סכמטי, פול אוסטר כינה את הספר הזה "תרגיל מושלם בחיקוי. ניסיון מודע לכתוב ספר שיראה כמו ספרים אחרים."והוסיף: "הוא [הספר] היה טוב מספיק בשביל לצאת לאור, וזה הרי כל מה שביקשתי. שאיפתי היחידה בכתיבת הרומן הייתה להמיר אותו במזומן ולפרוע חשבונות."[ע"מ 101]
פול אוסטר עשה זאת תחת מצוקה כלכלית גדולה. הוא קיבל בעבורו מקדמה של 900 דולר. כך התחילה הקריירה הספרותית שלו.
עולם ההוצאה לאור השתנה מאז ללא הכר, ואני לא ממליץ לאף אחד לנסות לחקות את ספריו רם אורן, כדי לזכות במעט דמי כיס. אבל אפשר ללמוד הרבה מהסיפור הזה של פול אוסטר; עולמם של הסופרים אינו זוהר, וכרוך הרבה פעמים במפלות ובצורך יומיומי להתקיים. אני ממליץ לכם לקרוא את ספרו "מהיד אל הפה" [הוצאת עם עובד 1997]. צרת רבים, איננה נחמה, אבל היא יכולה לעודד אותנו קצת.
עוד הוא מוסיף בספרו האוטוביוגרפי:
"מעולם לא השליתי את עצמי שאוכל להתפרנס מכתיבה".
וגם:
"…רוב הסופרים מנהלים חיים כפולים. הם משתכרים שכר נאה במקצועות לגיטימיים ומשתדליים כמיטב יכולתם לגרד זמן כתיבה: השכם בבוקר, מאוחר בלילה, בסופי שבוע, בחופשות. ויליאם קרלוס ויליאמס ולואי פרדינאן סלין היו רופאים. וואלס סטיבנס עבד בחברת ביטוח. ט.ס. אליוט היה בנקאי…" [ע"מ 9]
האמת, לא ידעתי, הייתי בטוח שפעם היה קל יותר להיות סופר. בעבר, היו פחות סופרים ואנשים העריכו יותר את המילה הכתובה, הגו והתפלמסו בה, ואף הוצאה לא דרשה מהסופר כסף כדי להוציא את ספרו לאור. אבל מסתבר שגם להם לא היה קל; גם הם עבדו בעבודות "אמיתיות" תוך כדי ולפני שהחלו למכור ולהרוויח מתמלוגים. אותי זה קצת מנחם.
לחוויותיו של פול אוסטר אפשר להוסיף את דבריו של עמוס עוז על ספרו "מיכאל שלי" שזכה לתשבוחות עולמיות ומקומיות, ופרץ את דרכו לתודעה הציבורית. ובכן עמוס עוז כתב את הספר בגיל 22, בשירותים בדירתו הצנועה בקיבוץ חולדה, משתיים עשרה בלילה עד שתיים בבוקר. שעות ספרות לפני יציאתו לעבודה במטע.
אני חושב ששני הסיפורים האלו שומטים את הקרקע מאחורי הטיעונים שאנחנו כל כך מיומנים בהם: אין לי זמן לכתוב, אני עובד קשה, אני עייף, כשאצא לפנסיה אתחיל לכתוב, ושאר שטויות.
אם אתם רוצים להיות סופרים אתם צריכים להתחיל עכשיו. לכתוב משהו, כל דבר. הגיגים, מחשבות, זבל ספרותי, מכתבים, רק לכתוב.
*
באחד מטוריו בעיתון ידיעות אחרונות (יתכן שאני מעוות מעט את הפרטים אבל הסיפור הכללי נכון) סיפר יאיר לפיד על פגישה שהייתה לו עם אדם שהחמיא לו עמוקות על הכתיבה שלו. יאיר הודה בנימוס.
"איזה כיף לך שאתה כותב… גם אני הייתי רוצה. אולי אחרי שאצא לפנסיה אתחיל לכתוב, או לפחות כשהילדים יגדלו קצת."
"מה אתה עושה בחיים, אם אפשר לשאול?" שאל אותו יאיר.
"אני עורך דין." אמר האיש.
"עורך דין, מעניין! תמיד רציתי להיות עורך דין" אמר יאיר, "נראה לי שכשאצא לפנסיה אתחיל ללמוד משפטים."
זהו. לא מתחילים לכתוב (או לעשות כל דבר שרוצים) כשיהיה זמן, כשהילדים יגדלו, בפנסיה, כשנחסוך קצת כסף, כשנהיה פחות עייפים, כשנהיה יותר צעירים…
מתחילים עכשיו.