פוסט שני ואחרון על הפרק המשעשע, המרגש והנהדר: "תיירות יהודית" – הפרק לפני האחרון ב- #מקום_שמח
כבר בפתיחה מופיעה סצנה נפלאה בבימוי מושלם: נעמי (תיקי דיין) מחייכת! מחייכת לראשונה וכמעט לאחרונה. למה? כי היא חוזרת להיות ילדה. היא נוסעת לבקר את אמה שלה פסיה ז"ל בפונאר, אז מותר לה להיות ילדה. ראו את התמונה. שוט מושלם, רק בזכות הקטע הזה שווה לצפות בפרק.
ומעכשיו ספויילרים.
בצפייה שנייה גיליתי בחירה תסריטאית מעניינת של נועה קולר. במהלך הפרק בשני מקרים שונים, השירים "מדברים" לורד. היא מתחילה בצפייה בסרטון של יותם שמלהג את השטויות שלו ואנחנו רואים שורד לגמרי מאוהבת כי היא מתחילה שוב את הסרטון מהתחלה. אבל משהו מציק לה. מה מציק לה? זאת אמא שלה ששרה באמבטיה, כולה מאושרת, את השיר ג'ולין. היא מזייפת וטועה. זה מה שמפריעה לורד? או שאולי, בתת המודע, זה המשך השיר שמפריע לה:
I'm begging of you, please don't take my man
זו אוסי, החברה שלה מהצבא שקוראת לה מתוך גרונה של אימה, שלא תיקח את הגבר שלה (יותם) למרות שהיא יכולה.
מקרה? אולי, עוד נחזור לזה.
בהמשך ורד הולכת לשירותים כי היא צריכה קצת זמן לעצמה. וכאן יש איפיון מקסים לדמות של נעמי, שלמרות תחנונים כבדים של ביתה, תחנונים שגורמים לכל אמא נורמלית לסגת ולכבד את הפרטיות של הבת שלה, חותרת קדימה, פותחת מנעולים (או שזו היתה ורד שפתחה?) בלי מעצורים ובלי טאקט כי היא חייבת לשמוע למה ורד בוכה, וזה איפיון נפלא לאמא המזרח אירופאית שמצליחה להוציא מביתה את הסוד הגדול, פשוט כי אין לבת שלה ברירה. והסוד הוא כמובן שורד אוהבת את יותם, אוהבת בכל מאודה, שבויה לגמרי באהבה.
ואז אנחנו מגיעים לפסל של לאונרד כהן ולסצנת השירה בציבור המוזרה והמתוקה, אבל שוב משהו מפריע לורד, כי היא קוראת את המילים, אלה המילים של לאונרד כהן, אבל יותם שר לה, במקומו:
Dance Me to the End of Love
והנה הדמות השנייה בפרק מדברת אליה מגרונו של אחר, בעוד דמותו של בעלה בן מדברת מגרונו שלו בשיחת וידאו סטנדרטית: "תיקנו לו את המנדף במסעדה."
וברקע המשפחתיות שלרגע חושפת ניצנים ראשונים: נעמי מנסה לדובב את בנה, נדב. איך תדובב אותו? ממה שהיא זוכרת אחרי שנים של נתק, את האהבה של בנה למוזיקה. הניסיון הזה הוא קומדיה חומלת, ומרירה (מה עם פורטיס? מה עם משינה?) אבל כמובן שנדב קוצץ את הניצנים. הוא לא יתן לאמא שלו את העונג ליצור איתו איזשהו קשר.
ואז כמובן הסצנה הנהדרת בה נעמי מדברת אל אימה המתה. ויש אושר בעיניים שלה, כי המזרון פה נהדר והיא ישנה כמו ילדה קטנה, והבורשט משגע, ורוד ואמיתי, עוד מעט אני באה אליך אמא, תדליקי לי את הדוד.
אבל אז גם יוצאת ממנה האמת, שהיא בעצם לא התכוונה לעשות את הניתוח, בשום שלב, והיא, שכל כך נהנתה להגיע לפסיה ביער פונאר, ולגעת בבני משפחתה, ואפילו לומר להם תודה, לא באמת הפכה את עורה, ולא באמת מעריכה את מה שעשתה עבורה ורד, ובחדר המלון מנסה להתאבד.
ומעל כולם מרחפת סבתא פסיה שניצלה בזכות שדיה הנהדרים, בסצנה אחרונה, מצמררת.
