כל אחד צריך ללמוד מהטעויות של עצמו. זה נכון, אבל אם מצליחים ללמוד מטעויות של אחרים, מה טוב. בפוסט הזה תוכלו למצוא את שבע הטעויות של כמעט כל סופר מתחיל, שבהחלט אפשר לוותר עליהן:
- לחכות
"אני אתחיל לכתוב כשאגמור את הלימודים, כשאשתחרר מהצבא, כשאגמור את התואר, כשארוויח מספיק כסף, כשהילד ילך לגן, כשהילד ילך לצבא, כשאצא לפנסיה."
תירוצים למה עכשיו זה לא הזמן יש בלי סוף. אבל הזמן להתחיל לכתוב תמיד יהיה "עכשיו".
קרוב רחוק שלי התחיל לאחרונה לכתוב את הספר שמסתובב לו בראש כבר שנתיים. הוא מתמודד עם אותם דברים שכולנו מכירים: התרגשות, היתקעות, התעלות נפש, מחסומי כתיבה, תהיות סביב ההספק. "חבל שלא התחלתי לפני שנתיים" הוא אומר, "כשהחלטתי שיום אחד אכתוב ספר." - לחכות –
לחכות שתבוא המוזה. כל מי שבאמת כותב יודע: מוזה לא באה, צריך להביא אותה. יושבים חצי שעה בלי לכתוב מילה ואז היא באה. לדעתי, כשאנשים אומרים "מוזה" הם מתכוונים לאותו ניצוץ, לרגע שבו עולה הרעיון, ההשראה, התובנה. אם היינו כותבים אך ורק "כשבאה לנו המוזה" היינו מספקים למלא עמוד אחד, לא ערוך, בחודש. מה גם שהמוזה באה לנו הרבה פעמים כשאנחנו מתקלחים, נוהגים ברכב, ויודעי דבר טוענים שבית הכיסא מביא מוזות לא נורמליות. מה לעשות כשבדיוק אז הלפטופ או הפנקס לא איתנו? הרי כשנצא כבר תחלוף המוזה.
אז מה עושים? כותבים כל יום, במקום מסויים ובשעה מסויימת, שאנחנו בוחרים. גם אם מדובר בחצי שעה. כתיבה יכולה להיות קסומה, אבל היא לא קסם בעצמה כפי שרבים חושבים. המשמעת חשובה, מה לעשות, יותר מההשראה. - להתאהב –
להתאהב במה שכותבים. המינגווי אמר: הטיוטא הראשונה של כל דבר היא זבל. אבל אין פה סופר אחד, ואני ביניהם, שלא התאהב בדבר הראשון שהוא כתב מאז ומעולם. זה נהדר כשמתאהבים. אבל כמו שסופר אחר אמר פעם: "ההברקה של היום היא חומר הגלם של מחר". - להתייאש –
חבר שלי (אגב, כולם אמיתיים, אני לא ממציא אותם, רבים פונים אלי בגלל הבלוג ומספרים לי על חוויית הכתיבה שלהם, אבל אני בטוח שגם אתם מכירים אנשים אחרים שכותבים או שחולמים לכתוב) גנז את הטיוטא הראשונה שלו כי חבר שלו אמר לו שסופר גדול הוא לא יהיה. חוץ מזה שאותו חבר של חבר הוא בעיניי לא חכם גדול, אני גם די בטוח שהזריקה הראשונה של מייקל ג'ורדן הלכה החוצה ושרוג'ר פדרר הפסיד במשחק הטניס הראשון שלו לאיזה נער שהיה גדול ממנו בכמה שנים. אבל אני יכול להבטיח לכם את אחד מהשניים: או שהיה להם מורה או מושא לחיקוי שדחף אותם והאמין בהם, או שהם השכילו לא להקשיב לכל החכמים שאמרו להם שאין להם כישרון ועדיף שילכו ללמוד עריכת דין. - למהר –
למהר להוציא מהמגירה. פול אוסטר הוציא את הטרילוגיה הניו-יורקית כשהיה בן ארבעים. לפני כן הוציא רק ספר אחד, תחת שם בדוי, והצהיר שהוא כתב אותו כי היה צריך כסף (מצחיק לומר את זה היום), ולא היה גאה בו במיוחד.
אמיר גוטפרוינד הוצא את ספר הביכורים (המונומנטלי לטעמי) שלו "שואה שלנו" כשהיה בן שלושים ושבע. זה לא אומר שאמיר ופול התחילו לכתוב מאוחר. הם כתבו כל החיים, אבל ההבשלה שלהם לפני היציאה אל האור הייתה הכרחית. אין כל סיבה שלא להוציא את הספר הראשון שלכם אם אתם באמת מאמינים בו, אבל אם זו הגרסא הראשונה או השנייה שלו, או שלקח לכם חצי שנה לכתוב אותו ואיזושהי הוצאה התקשרה אליכם שלושה ימים אחרי ששלחתם לה את כתב היד ואמרה שהיא תשמח להוציא אותו לאור תמורת כמה עשרות אלפי שקלים ואפילו ללא עריכה רצינית, אנא מכם, העבירו אותה לספאם, וחזרו לקרוא את הבלוג הזה מההתחלה. - למהר –
בחור נחמד ממקום העבודה שלי הוציא עכשיו ספר אחרי ארבע שנים של עבודה. הספר יצא בהוצאת גוונים. אבל כשבוע אחרי שהוא סגר איתם התקשרו אליו מהוצאת ידיעות ספרים, ואחר כך התקשרו אפילו מכתר. אז לפני שאתם רצים לסגור עם הוצאה כלשהי חכו לכל התשובות, והעזרו ב- רשימה של הוצאות ספרים מומלצות. - לנוח –
על זרי הדפנה. כשאתם כבר מוציאים לאור את הספר הראשון (או השני או החמישי), העבודה שלכם הופכת לכפולה; גם לשווק את הספר הראשון וגם לכתוב את הספר הבא. אני לא ממליץ לכם לשחק את הכותב המעונה, שלא איכפת לו מהמכירות ורוצה שרק יעזבו אותו כדי שיוכל להמשיך לכתוב את ספריו המעונים. התפוצה של הספר שלכם והתגובות שתקבלו עליו מקוראים, מבקרים, ועורכים, הם חיוניים עבור המשך קריירת הכתיבה שלכם, במיוחד היום. אנחנו לא בשנות השישים ואף אחד מאיתנו לא פנחס שדה (למרות שבסתר ליבי, גם אני הייתי רוצה להיות נווד, עני, גאון, שיושב וכותב בכוך הקטן שלו לאור עששית, ומידי פעם נשים יפהפיות באות אליו והוא לעיתים שוכב אותן ולעיתים מסרב בנימוס, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר).
שיהיה בהצלחה לכולנו,
אופיר