כן, אני יודע שאני אחרון והדיו כבר יבשה על סיכומי מקום שמח, ובכל זאת, יש כאן איזו תובנה על דמויות שטוחות ועל הרגע שבו הן הופכות לעגולות. הספוילרים בהמשך רק יעזרו למי שלא ראה עדיין, לצפות בסדרה.
בן ונדב, הגברים בחייה של ורד (להלן נועה קולר) הם נכים רגשית בצורה קיצונית, בוקים ומקובעים. נדב, אחיה, הוא דמות שטוחה ואפקטיבית שבמעט הפעמים שמופיע בו איזה ניצוץ רגשי הוא נאטם מיד. בן, בעלה של נועה קולר, חסר כל יכולת להביע רגש (למעט סצנה אחת מכריעה בפרק האחרון, אבל אנחנו עדיין בפרק חמש), הוא שף אמן, המתנה שלו לעולם היא הכי ארצית, הכי בסיסית, אפילו יותר ממין – אוכל.
להבדיל מהם מופיע יותם, שהוא, לפרקים, דמות נלעגת אפילו יותר, המהווה אנטיתזה מוחלטת לבן. יותם הוא כולו רוח, בין אם מזויפת, נרקיסיסטית, ומוגזמת, ובין אם, ברגע אחד, נשגבת. יותם מצליח לחדור עמוק, מעבר לכל ההדחקות כבדות השנים של נעמי (להלן תיקי דיין בתפקיד חייה). ומצליח איפה שנועה קולר לא הצליחה לחולל באימהּ למרות התמסרות טוטאלית, כוונות טובות, ואהבה אמיתית ועמוקה.
איך הוא עשה את זה? ועוד ברגע הכי נמוך שלו, כשהוא מואשם, שוב, בשרלטנות, מחויב לשתוק כשתיקי מטיחה בו, בצדק, שהוא לא יודע כלום, מודה ומחזיר את הכסף? כי הוא בכל זאת אומן. ומתוך הבירא עמיקתא שלו הוא לא מאבד לרגע את הביטחון העצמי ודוקר בנקודה הקרובה ביותר לתת המודע של תיקי; בחלום הילדות שלה לכתוב ספר. הוא מוכיח לה שהיא יכולה, לא רק פיזית ("לא את, אישה אחרת, היפותטית, בעולם, צריכה שתי רגליים כדי לכתוב ספר?"), אלא גם, במיוחד, בזכות התובנות והמילים החזקות שלה – המונולוג האלמותי שנועה קולר שמה בפיה של תיקי ("כשהייתי יפה, לא ידעתי שאני יפה, כשהייתי חכמה לא היה לי אומץ לעשות עם זה כלום"), שראוי באמת להופיע בספר, ומוטב, בסדרה שצפו בה מיליונים.
תיקי לא תכתוב ספר, אנחנו יודעים את זה כי אנחנו מכירים את הדמות שלה, אבל עצם הנגיעה הזו עמוק מתחת לכל ההדחקות שלפה את הפקק, הפקק שסתם כל השנים האלו את הרצון האותנטי, והוציא ממנה את הסיבה היחידה לא למות בינתיים – לנסוע לוילנה כדי לבקר את סבתא פסיה שניצלה מהשמדה בזכות השדיים הנהדרים שלה (עוד הברקה של נועה קולר, שמתעלה בסצנת הסיום של הפרק תיירות יהודית, בה מזמינה סבתא פסיה את שכניה לדרגש במחנה ההשמדה, להניח ראש על שדיה הנהדרים).
וכך, ברגע אחד, הופך יותם, משרלטן על פי בן, ומדמות נלעגת בסגנון הפרדס חנאים על פי משנתו של אודי כגן, לאמן הנגיעה בנפש, ולדמות עגולה, מלאת בולשיט ואותנטיות, נרקיסיזם, תעוזה וחמלה, מעורבבות יחד. ככה אנחנו אוהבים את הדמויות העגולות שלנו. נפלא.
והרגע הזה מוביל אותנו לפרק השביעי, הפרק בוילנה – מופת של תסריטאות ובימוי, שהפך את הסדרה הזו למאסטרפיס מוחלט. תודה לכן, נועה קולר ותיקי דיין, שהזכרתן לנו מהי יצירת אומנות קולנועית.
