חבר קרוב רחוק שלי (נקרא לו קובי) כתב בשנות העשרים המוקדמות שלו סיפורים קצרים.
במשך זמן רב הוא נשא אותם במגירת ליבו. הוא היה גאה בהם, חשב שהם גאוניים, כפי שכולנו חושבים על הפרץ היצירתי הראשון שלנו.
יום אחד נתן אותם בהתרגשות רבה לחבר שלו, שיקרא ויגיב.
החבר קרא.
"נו?" שאל אותו קובי.
לאותו חבר היו דעות ברורות מאוד בקשר ליצירות של קובי, בסוף הנאום שלו סיכם:
"סופר אתה לא תהיה".
קובי נפגע עד עמקי נשמתו.
"מה, אתה רוצה שאני אשקר לך?" שאל החבר.
"לא, ברור שלא." אמר קובי.
מאז הוא לא נגע בסיפורים שלו, יותר מעשר שנים.
רק לפני שבועיים אזר קובי את האומץ ושלח לי את הסיפורים שלו. קראתי אותם ונתתי לו ביקורות עניינית, בלתי מתפשרת חלילה.
נכון, הסיפורים שלו היו בוסריים ברובם, אבל לא חיפשתי בשלות. בניגוד לחבר ההוא, חיפשתי את הלהט, את התובנות, את הפרמיס של הסיפור, ואלה היו בשפע.
החבר שלו התייחס לסיפורים כאילו הוא נתקל בהם בחנות הספרים, אני התייחסתי אליהם כחומר גלם.
תארו לכם שמנתח מוח בכיר היה נותן את המנותח שלו בידיים של סטודנט לרפואה שנה א' ואומר לו: למדת על האנטומיה של המוח לא? קדימה, נתח!
הסטודנט יעשה כמיטב יכולתו, ישתמש בכל הידע שלו, אבל החולה ימות.
מה יגיד עליו המנתח הבכיר? אתה כבר לא תהיה רופא מנתח?
אולי לחלקכם הדוגמא הזו נראית מופרכת, אבל היא לא, זה בדיוק העניין. מדוע אנחנו חושבים שלהיות מנתח מוח צריך ללמוד שבע שנים, להתמחות עוד שש, ולצבור עוד כמה שנות ניסיון, אבל כתיבה היא עניין של כישרון ותו לא?
ההצלחה בנויה מ- 1% כישרון ומ- 99% עבודה קשה, אמר מי שאמר.
להיות סופר אין פירושו לקחת קורס בכתיבה יוצרת, לקבל תעודה ולצאת לעבודה. כמו כל מקצוע, כתיבה היא ניסיון, טעויות, למידה מטעויות, ביקורות קשות, אכזבות, אפילו מפלות, קריאה, ועוד קריאה, ובעיקר כתיבה ועריכה, כתיבה ועריכה.
אני חוזר שוב על אימרתו המפורסמת של ארנסט המיגווי כי היא כל כך אמיתית וחשובה, ואם היא נאמרה מפיו, אז הוא כנראה יודע מה הוא אומר:
"הגירסה הראשונה של כל דבר היא תמיד זבל"
ואם הוא מעיד ככה על עצמו, מי אנחנו שנחשוב שאנחנו שונים?
ובכל זאת, אנחנו מתאהבים כל כך בקלות בסיפור הראשון שלנו, וחושבים על היציאה לאור.
אז מה אנחנו צריכים לעשות?
לשמוח במה שכתבנו, בוודאי. לא להתייאש מהביקורת הקוטלת הראשונה, להקשיב לנושאים הענייניים שעלו, ולדעת להמשיך הלאה.
גם היום, בכל פעם שאני מקבל ביקורת מקורא ביקורתי ותיק שלי, או מכל אחד אחר, אני נותן לעצמי יום אחד להיות בדיכאון, ואז אני חוזר ומתנפל על הטקסט, ואתם יודעים מה קורה – הסיפור משתפר פלאים!
כך קרה לי עם סיפור שכתבתי לפני כחודשיים, הקורא שלי לא ריחם עלי, בשביל זה אני חוזר אליו, אבל השתמשתי בהערות הענייניות שלו, בחרתי מה אני מקבל ומה לא, והמשכתי הלאה. זו הדרך לקבל ביקורת. שייפתי וליטשתי את הסיפור. וכעת, אחרי סיום הגירסה הרביעית שלו, הוא עתיד להתפרסם בכתב עת נחשב.
אסיים באנקדוטה נוספת על ביקורת:
היה היה (ועדיין) במאי טלוויזיה שבאוניברסיטה למד אצל אחד הבימאים הגדולים בארץ שמביים באופן תדיר סדרות איכות בטלוויזיה.
אותו במאי מהולל הטיל על הבמאי הצעיר מטלה – ליצור סרט קצר.
ראיתי את הסרט. בעיניי הוא היה מצוין, אבל מה אני יודע?
בכל מקרה, כשהגיש אותו במאי צעיר את הסרטון שלו, צפה בו הבמאי המהולל.
"זה מנייריסטי." אמר בסיום הצפייה, ולא יסף.
הבמאי הצעיר התאכזב, אבל המשיך הלאה. היום הוא במאי ועורך בטלוויזיה.
לא יותר משבוע לאחר מכן, התפרסמה ביקורות בעיתון מוביל בישראל, על העונה השלישית של סדרת הטלוויזיה המצליחה, פרי יצירתו של אותו במאי מהולל.
נחשו מה כתב המבקר.
בעונה השלישית, הפכה הסדרה למניירה…
אגב, בעיניי עונה השלישית היוותה את השיא של הסדרה כולה, אבל מה אני מבין?
בקיצור:
מותר להתאהב במה שאתם כותבים, אבל חייבים להיות מסוגלים לשים הכל בצד ולהתחיל מהתחלה, להבין שזהו חומר גלם ממנו מתקדמים.
החליטו שכל ביקרות שתקבלו מהיום והלאה – אתם הולכים ללמוד ממנה, להחכים ממנה.
ועוד דבר:
אם המבקר אומר לכם שזה לא טוב, שסופרים אתם לא תהיו. שאין מה לעשות. תגידו יפה תודה. ותשכחו מהביקרות
אם המבקר אומר לכם: איזה יופי, זה נפלא, זה גאוני!
תגידו יפה תודה. ותשכחו מהביקרות.
אמצו רק את הביקורות המנומקות: מה טעון שיפור? למה? איך לדעתו ניתן לשפר? למה הדמות לא אמינה? למה היא לא מדברת ככה? איך לדעתו היא כן מדברת?
ואז תהיו בדיכאון יום, לא יותר, ותחזרו לכתיבה. הגאווה שלכם תגבר עם כל גירסה נוספת, מלוטשת ונכונה יותר, של היצירה שלכם.