נוב 102013
 

שלום לכולם,

אחרי כמעט שלוש שנים של פעילות הבלוג יוצא להפסקה.

20,000 גולשים שונים ביקרו בבלוג מאז יצא לאור, 70 פוסטים עלו ו- 400 תגובות נכתבו.

והכי חשוב: לא מעט קוראים הוציאו את הספר הראשון שלהם לאור. היה לי את העונג ללוות כמה מהם.

בחודשים הקרובים לא אהיה בסביבה, אבל כל החומר נמצא עדיין כאן, לימינכם.

אני מקווה שתמצאו שם תשובות לכל שאלותיכם.

לרשימת הוצאות הספרים המלאה בקרו כאן

לפני שאתם חותמים עם הוצאה לאור כלשהי בקרו כאן ובמיוחד כאן

אתם בעיצומו של תהליך הכתיבה? קראו את כל הפוסטים החשובים מאוד בקטגוריה עצות לכותבים

המשיכו ליצור וליהנות מהתהליך הקשה והנפלא הזה.

שלכם,

אופיר

 

 

ספט 242013
 

שלום לכולם,
מקווה שהחגים נעימים ושיש לנשאר לכם כוח לעוד אחד אחרון.

הפעם פוסט אורח של ד"ר אורנה ליברמן, המלמדת עברית ישראלית וכותבת על עברית תנ"כית, בנושא כפילות מפתיעה שהיא גילתה במילים עבריות.
התופעה שגילתה מעניינת ומרחיבה את הדעת, והיא רלוונטית במיוחד לאנשים העוסקים בכתיבה.
ספרה של ד"ר ליברמן: "שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה" יצא לאור בהוצאת סלע ספרים, 2013.
קריאה נעימה.

כבר שנים רבות אני חוקרת את לשון המקרא. הכול התחיל ביום בו אבחנתי שלמילים רבות יש כפיל ניגודי. ברגע ההוא חשתי צורך עמוק לרדת לעומקו של הנושא כדי לפענח את התופעה המסקרנת. צללתי אל נבכי מיתוסים עתיקים של תרבויות אחרות, זיהיתי את הקשרים בינם לבין מעשה הבריאה במקרא ודומתני שגיליתי את משמעותה של תופעת הכפילות המפתיעה.

בתחילה שמתי לבי לכך ש-רֵעַ, ידיד יקר, חבר ועמית ו-רַעְיָה, אישה אהובה, נגזרות שתיהן מ-רַע. ה-רַע במקרא מגולם על ידי השטן (מלכים א, ה:יח). על ביצוע הרַע, עבודת אלילים, שחיתות, אכזריות, הקרבת קורבנות אדם, פריצות, חמס, משלם אדם בחייו. כך נמחתה האנושות הרעה במבול (בראשית ו:ה), כך נגזר דינו של עֵר, בנו של יהודה ובעלה הראשון של תמר, למוות:

וַיְהִי עֵר, בְּכוֹר יְהוּדָה, רַע, בְּעֵינֵי ה', וַיְמִתֵהוּ ה'. (בראשית לח:ז, שימו לב למשחק המילים רֵעַ-רַע, מצלול המבטא את ההתאמה שבין שמו של אדם למהותו הפנימית).

כך נידונו בני ישראל, שלא ידעו את ה' ויצאו מרעה אל רעה, לחרב וגלות (ירמיהו ט:ב).

והינה, ממילה זו, המקפלת בתוכה את כל התועבות, נגזרות רֵעַ ו-רַעְיָה, זוג האוהבים משיר השירים שזוגיותם, הכמעט מושלמת, משמשת דוגמה ומופת:
חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים, זֶה דוֹדִי וְזֶה רֵעִי, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם. (שיר השירים ה:טז)
פִּתְחִי לִי, אֲחֹתִי, רַעְיָתִי, יוֹנָתִי, תַּמָּתִי! (שם שם:ב)

והינה, מילה זו, המציינת את מעלילי העלילות, את חורשי המזימות, את הקמים על אחיהם להורגם, קנאה ושנאה, מילה זו עצמה מסמלת את אחוות בני ישראל המתקבצים בירושלים – עיר כלילת יופי, שלמה ושלווה, את העם המאוחד שכל בניו, אלה העולים לרגל לעיר הקודש ואלה היושבים בה, ערבים זה לזה, חיים זה למען זה, יחדיו:
לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי, אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ! (תהילים קכב:ט)

אין מדובר בצירוף מקרים חד-פעמי. רבות הן מילות המקרא הבנויות לפי אותה תבנית כפולה, רבות המילים המכילות תאום יריב. ככל שהפכתי בהן והפכתי, כן התאמתה יותר ויותר השערתי.

בָּרָא (יצר)-בֵּרֵא (שסף, ביתק בחרב, קרע לגזרים), אוֹן (כוח)-אוֹן (עֹנִי, מצוקה), חָלַשׁ (נפל, קרס)-חָלַשׁ (רמס, גבר, ניצח), רֵעַ-רַע, אוֹר-מְאֵרָה, עָרֹם (תם, חף)-עָרוּם (נוכל, "לבוש", מחופש), שָׂגָה (שגשג)-שָׁגָה (נכשל), נָאוֶה-נַעֲוֶה, הִלֵּל-הֵילִיל, נוּגֶה-נוֹגֵהַּ, שָׁחֹר-צָחֹר, שָׁחֹר-חִוֵּר, לָבָן-נָבָל, תֹּם-כֶּתֶם, תָּם-טָמֵא, חַיִל-חִיל, שַׂר-רָשׁ, עָמַד-מָעַד, פָּרָה-רָפָה, נָב-נָבַל, צִיּוֹן-צִיָּה, שׁוֹאָה-יְשׁוּעָה, שַׁוְעָה-שַׁעֲשׁוּעַ, קִיא-קַעֲקַע, אוֹן-אַיִן, שַׁדַּי-שֵׁדִים, אֵל-לֹא…

את הדואליות לא מצאתי רק במובנן ההפוך של המילים אלא גם בתופעות לשוניות רבות אחרות. בסיומת הריבוי הזוגי של מַיִם (מִיָּם, בהיפוך תנועות) אשר מאפיינת גם   תיאורי זמן, כגון, שַׁחֲרַיִם, צָהֳרַיִם, עַרְבַּיִם, מילים המציינות אברי גוף זוגיים, כגון, עֵינַיִם, אָזְנַיִם, יָדַיִם, ושמות מקומות, כגון, מִצְרַיִם, אֶגְלַיִם, אֶפְרַיִם. את הדואליות מצאתי גם בצירוף הסמיכות אשר קושר שתי מילים, למשל, רְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, זו לזו. בצירוף הנקרא צימוד אשר מאגד בוו החיבור צמד מילים, כמו כַּפְתֹּר וָפֶרַח. באמצעי אומנותי הנקרא מֶרִיזְמוּס – ביטוי אשר מונה שני קצוות מנוגדים כדי להציג גם את מה שביניהם, דהיינו את המכלול השלם, כגון, מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל. בפסוקים אשר ניתן לפרשם בשתי דרכים הפוכות (לדוגמה, יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ, בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד. תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ, עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם, תהילים קד: ה-ו, כיסית את הארץ במי תהום שמציפים אותה כולה, או, להפך, כיסית את מי התהום ובכך מנעת מהם לעלות ולהציף את הארץ). בתקבולת הצלעות, בין אם זו תקבולת נרדפת (לדוגמה, וְעַתָּה, מְלָכִים, הַשְׂכִּילוּ, הִוָּסְרוּ שֹׁפְטֵי אָרֶץ!תהילים ב:י) ובין אם זו תקבולת ניגודית (לדוגמה, הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד, תהילים כ:ט). כל התנ"ך כולו חדור בסמליותה של  השניות אשר עוברת בו כחוט השני (שני/שניים), מקצה עד קצה.

את משמעות רעיון הכפילות מצאתי באופיו של האל המוצג במקרא כרחום וכאכזר, כמיטיב וכנוקם. פני האל כפני השפה, מעלה מזור ופוצעת, מנחמת ודוקרת. ומהו סיפור הבריאה אם לא ריפוי התוהו ובוהו העוין בעזרת מילים ומעשים שהביאו להפיכתו לגן אדריכלי מעוצב ופורח, על מעיינותיו, בוסתניו, סוכותיו וערוגותיו העורגות והרוויות. עלינו, בני אנוש, מוטלת החובה לקחת דוגמה מגנן הצמרת, לצמצם, כמוהו, את שלטון הקוצים, להיאבק בנחש הצפע המטיל בנו מומים ולדחוק את שדי הרוע הגלומים בנפשותינו והרובצים
לפתחינו. אינני מפסיקה להתפעם עד כמה מערכת הדימויים המקראית איננה מתיישנת, עד כמה מסר המילים לא אבד עליו הכלח, עד כמה קריאת הנביאים ליושר וליושרה איננה מיותרת. לא הכול כמובן מתאים לתקופתנו, אך כמות נכבדה של רעיונות ודעות הקדימו את זמנן. כדי להמשיך לחוות את העונג שהיה מנת חלקי בעת כתיבת הספר, אני מרחיבה ומעמיקה אותו במאמרים ובבלוג.

שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה, ד"ר אורנה ליברמן, סלע ספרים, 2013

ספרה של ד"ר אורנה ליברמן

 

יול 282013
 

המאמר פורסם ב- Ynet תחת השם: "החוק לקבורת ספרים חדשים" בתאריך 27.7.2013 והוא מובא כאן במלואו

כמעט 15,000 מילים נורו אל חלל האוויר לפני כחודש בדיון הטעון של ועדת התרבות של הכנסת בנוגע לחוק להגנת הספרות והסופרים. ועל אף שנאמרו בו לא מעט דברי טעם נעדר ממנו כל דיון אמיתי על מצבו של הסופר; על האפשרות שלו להגיע לקהל רחב ולזכות בתגמול ראוי (או מוטב לומר: בלתי מחפיר) ליצירתו. גופים רבי כוח השתתפו בישיבה; הרשתות הקמעונאיות, מו"לים ומנכ"לים, ח"כים ועורכי דין; כמעט כולם ציינו את חשיבותו של הסופר, ואף אחד מהם לא טרח להעלות ולו רעיון יצירתי אחד להגנה ישירה ואפקטיבית על תמלוגי הסופרים.

למקדמי החוק בהחלט יש כוונות טובות, והסעיף המרכזי בו בא לכאורה להגן על  הסופר באמצעות איסור הנחות על ספר חדש בשנה וחצי הראשונות לצאתו לאור. איסור ההנחות יעלה את מחיר הספר בפועל ולכן גם את התמלוגים לסופר שיעמדו על 8% לכל הפחות. עד כאן הכל טוב ויפה, אבל אף אחד לא יודע לומר עד כמה עלייה זו במחיר הספר תפגע בכמות הספרים שימכרו.

"אל תדאג, כל עוד הספר שלך יופיע במבצעים, יקנו אותו" אמר לי אחד ממנהלי החנויות כשבאתי לבקר את ספרי השני שיצא לאור השנה, "כשהוא יצא מהמבצעים יגמר הסיפור." מיותר לציין שהוא צדק. החוק הנוכחי, בפשטות, מוציא את כל הספרים החדשים מהמבצעים. אילו ספרים יהיו במבצע? ספרים שעברה שנה וחצי מיום צאתם לאור, או קלאסיקות, ישראליות ומתורגמות. אין כל פגם בקידום ספרים ישנים, להיפך, אבל פירוש הדבר הוא קבורה מידית של ספרים וסופרים המנסים לפרוץ באמצעות חשיפה גבוהה ומחיר נוח לצרכן.

ספר חדש, גם אם יצא לאור בהוצאה מכובדת וקיבל ביקורות מצוינות, יזכה לשלושה חודשים של חסד על מדפי חנויות הספרים. לפי הצעת החוק, ספר כזה לעולם לא יגיע למבצעים, ויטבע בין 200 הספרים(!) שיוצאים לאור בישראל מידי חודש (לפי נתוני צומת ספרים לשנת 2013, שהוצגו בדיון).

כתוצאה מכך, למו"לים לא ישתלם לקחת סיכון ולהוציא לאור ספרי איכות של סופרים חדשים; הם ממילא לא ימכרו. מוטב יהיה להם להטיל את מלוא עלות ההפקה על הסופר כפי שקורה היום, באופן פרוע, בהוצאות קטנות רבות. הסופרים הותיקים והמוכרים ישרדו את המהלך; את ספריהם יקנו ללא מבצע ובכל מחיר. עמוס עוז אינו זקוק למבצעים כדי למכור הרבה, אופיר עוז זקוק להן.

אם כך כיצד נוכל לאחוז במקל בשני קצותיו? כיצד נקדם סופרים צעירים ונדאג שיקבלו תשלום נאות על יצירתם? במכתב שהעברתי לשרת התרבות לימור לבנת ביוני 2012, הצעתי לחייב את הרשתות והמו"לים להבטיח תשלום מינימלי של 5 שקלים לסופר (כיום סופר מקבל כ-2 שקלים, ובמקרים רבים גם פחות מכך). מכיוון שהמו"ל צריך להרוויח כדי להמשיך ולהוציא ספרים שהוא מאמין בהם, גם את רווחיו יש לעגן (עליו לשלם לעריכה, להגהה, לעיצוב, לדפוס, להפצה). כיום הרשתות מחייבות את המו"לים למכור להן ספרים בהנחה גדולה. וכמו שאתם בוודאי מנחשים הן שומרות טוב טוב על השמנת.

אם התשלום לסופר יהיה לכל הפחות 5 שקלים (או 8% מעלות מכירת הספר, כפי שמציע החוק) ולמו"ל נאמר 15 שקלים (או אחוז מינימלי כלשהו מעלות מכירת הספר, שהחוק במתכונתו הנוכחית אינו קובע), יוכלו הרשתות, אם משתלם להן, להמשיך להציע את מבצעי הארבע במאה המפורסמים, או להעלות בעצמן את המחירים, ללא כפייה מצד החוק. והרי לכם הגנה אמיתית על הסופרים והספרות.

ואנחנו, כצרכנים, אולי נדע לכבד יותר את פרי יצירתם של סופרים שיגעו שלוש שנים על כתיבת ספר במקביל (אל תטעו) לעבודתם הרגילה. ואולי נשמח לשלם מעט יותר מנסיעה במונית עבור יצירה ספרותית שנקנתה בדם; באלפי שעות של כתיבה ועריכה ומפחי נפש (ואם תרשו לי אנקדוטה אישית גם דקות ארוכות עם האף בתוך המקלדת) ולדעת שהכסף הולך למקום הנכון.

מאי 162013
 

 הסיפור "פושעת" פותח את הרומן "שם של התחלה", הוצאת פרדס 2013. הסיפור זכה במקום ראשון בתחרות של עכבר העיר וסטימצקי, ופורסם בכתב העת "גרילה תרבות".

 

   בבוקר, כשאני פותחת את העיניים, אני מרגישה בפעם הראשונה באמת כמו פושעת. כמו האימהות המטורפות האלה שעושות אמבטיה לתינוק שלהן, מלטפות לו את הראש, ואז מחזיקות אותו בתוך המים עד שנגמרות הבועות.

   קמה. צועדת לחדר של הבנות. מנערת אותן. ממהרת למטבח. מפשירה ארבע פרוסות לחם. מוציאה מרגרינה מהמקרר. מורחת. מרתיחה. טובלת שני תיוני תה. חוזרת לחדר שלהן. מעיפה את השמיכות. מעמידה אותן על הרגליים, עדיין רדומות. מלבישה אותן בחצאיות תואמות. קולעת להן צמות. מוליכה אותן למקלחת. מורחת לשתיהן משחת שיניים. חוזרת למטבח. אורזת שני סנדוויציים עם מרגרינה לבית הספר. הן מגיעות. מתרסקות על הכיסאות. אנחנו שותות תה. אנחנו שותקות. אני תולה עליהן תיקים. נוקשת להן בלחי. שולחת אותן לבית הספר.

   חוזרת למטבח. מתיישבת. מחכה. מוודאת.

   קמה. לוקחת מזוודה על גלגלים. פותחת את המקפיא. מוציאה שקיות לחם. שמה על השולחן. מוציאה עוד שקיות לחם. שמה על השולחן. חוזרת למקפיא. שולפת אחד. עטוף בעיתון. שמה במזוודה. שולפת שני. עטוף בעיתון. שמה במזוודה. מניחה מעליהם סמרטוטים. מהדקת טוב טוב. סוגרת את הריצ'רץ'. מחזירה את שקיות הלחם למקפיא. יוצאת החוצה. הולכת לפגוש את פרדריק.

   במקרה נפגשנו, לפני שבועיים, באמצע הרחוב. חמש שנים לא התראינו. ישבנו בבית קפה. הוא סיפר על עצמו. השנים עשו לו טוב. יש לו עסק פרטי משהו. לא זוכרת. לא הקשבתי. לא עניין אותי. באמצע נשברתי. סיפרתי הכל. בכיתי. זה הוא הציע לקבור אותם בחצר שלו. מה יכולתי לעשות. חמישה ימים הם יושבים שם במקפיא כמו שני ספינקסים קטנים, מחכים שאמא תעשה סוף סוף משהו, שתמציא להם מנוחה נכונה. לא הייתה לי ברירה. הסכמתי.

   במעלית אני מרגישה כמו דיילת שמבריחה סמים מעבר לאוקיאנוס בשביל איזה מאפיונר קולומביאני. ידעתי שהמעלית תיתקע. ידעתי שהכל יהיה נורא. ידעתי ששוטרים יחשדו במזוודה, יגשו אלי ויבקשו ממני לפתוח אותה. שוטר אחד יציץ פנימה, יסיט ביד אחת את הסמרטוטים, יסתכל לי בעיניים בלי להיות מופתע, ויבקש ממני בקול שקט להתלוות אליהם לתחנה.

   המעלית לא נתקעה. יצאתי לרחוב. המזוודה לא עניינה אף אחד. שוטרים לא זינקו עלי. הלכתי למטרו.

   לפני שבוע, כשלקחתי את החתולים לוטרינר, ישבו אתי בחדר ההמתנה שתי נשים שמנות ששיכלו רגל על רגל וליטפו את החתולים הסיאמיים שלהן שהיו מונחים בהתאמה על ירכיהן. כשהנחתי את הכלובים על הריצפה הן ליכסנו אלי את המבט. לא, אני לא כמוכן, אמרתי להן בלב, אני לא קניתי את החתולים שלי גזעיים, עם תעודות רשמיות, בחמשת אלפים פרנק. אני אספתי אותם עוד כשהיו גורים, ממשפחה שרצתה להיפטר מהם, לזרוק אותם לרחוב, לתת להם למות. הנשים השמנות חזרו לדבר ביניהן. לבסוף הגיע תורי. הרמתי את שני הכלובים ונכנסתי. הנחתי אותם על השולחן. דיברתי עם הוטרינר. הוא לא אמר כלום. רק הורה לאסיסטנטית שלו להכין שתי זריקות הרדמה. פתחתי את הכלובים. הקטנטנים ריחרחו את דרכם החוצה. חיבקתי אותם. מחצתי אותם. נישקתי אותם. נתתי להם את הליטופים הכי טובים שהיו לי לתת. הוטרינר עמד בצד והמתין. זזתי הצידה. הוטרינר הזריק להם את החומר. צפיתי בהם כשהם הסתממו;   צולעים – נמרחים על משטח האלומיניום, לא מבינים מה קורה. בסוף הם נרדמו. ליטפתי אותם. מקצה האף עד קצה הזנב. העברתי אצבע רכה על הלחי ותחת הסנטר, כמו שהם אוהבים. הוטרינר לקח אותם לחדר אחר כדי להרוג אותם. ישבתי בפינה כמו ילדה שאמרו לה לחכות למנהלת כדי לקבל עונש. הוא חזר. שתקתי. הוא אמר את המחיר. רעדתי. אין לי מספיק, אמרתי. הוא לא הבין. אמרתי: ביררתי, המחיר הוא זה וזה. נכון, הוא אמר, זה המחיר של הפרוצדורה, אנחנו גובים סכום נוסף בשביל הקבורה. זה לא סכום גבוה, גברת. זה בסדר, לא צריך, אמרתי מהר, אני אקח אותם. הוא לא הבין. התעקשתי: אני אקח אותם. מהכיס הוצאתי את החסכונות האחרונים שלי ושמתי לו על השולחן. הוא אמר, אין לך כרטיס אשראי? אמרתי: לא. הוא אמר, יש לך איפה לקבור אותם? שיקרתי: כן.

   יצאתי החוצה עם שתי הגוויות של החתולים בתוך הכלובים. לא הסתכלתי על שתי הנשים שעדיין המתינו עם החתולים הסיאמיים שלהן. תיסתמו, שתקתי, בכלל איזו זכות יש לכן. יושבות פה עם מעילי פרווה ומתנשאות עלי, כאילו שהייתה לי ברירה, כאילו שהייתי מרדימה אותם אם היה לי כסף. הכנסייה נותנת צדקה לבני אדם, שתדעו לכן, לא לחתולים.

   הגעתי הביתה. לא ידעתי מה לעשות. עטפתי אותם בעיתון ודחפתי אותם לתוך המקפיא, הכי עמוק שיכולתי. הסתרתי אותם עם שקיות מלאות בלחם. סגרתי. הבנות חזרו אחרי שעה. אמרתי להן שהם ברחו. אמרתי להן שהם מצאו בית אחר לגור בו, בכפר, עם דשא, ועצים לטפס עליהם, ועכברים לרדוף אחריהם, ובנות בדיוק בגילן שמטפלות בהם יפה. כל אחר הצהריים הן צעקו ואני בכיתי. הן צעקו שאני אשמה שלא שמרתי עליהם. אמרתי נכון. הן צעקו עלי שאני לא יכולה לדעת שטוב להם. אמרתי ששתי הבנות התקשרו מהכפר ואמרו שלחתולים כיף בבית החדש ושהם כל הזמן מתגעגעים אליכן, ומיד ניתקו. הן צעקו עלי שאיך הבנות בכלל יודעות את מספר הטלפון שלנו. אמרתי: בגלל הצ'יפ. הן צעקו עלי שאני שקרנית. אמרתי שאני לא. הן שתקו. מאז הפצע מגליד אצלן ומתפשט אצלי.

   במטרו החתולים מתחילים לטפטף. אני כל כך טיפשה. איך לא חשבתי על זה. אני מדמיינת את שתי הגופות הקטנות שלהם נוזלות ומרטיבות את העיתון, נקוות בתחתית המזוודה, ומטפטפות את הטיפות האלה שאני רואה בעיניים שלי נושרות על הריצפה. אחרי ארבע תחנות מצטברות הטיפות לכדי שלולית קטנה מתחת למושב שלי. כולם רואים ושותקים. אני מנסה לכסות את המים האפורים עם המזוודה; מתכננת שכל פעם אזיז אותה קצת כך שהנוזל תמיד יהיה מוסתר. אני מסתדרת עם זה לא רע, אבל את הריח אי אפשר להסתיר. התחנה שלי מגיעה. אני קמה ראשונה. בורחת החוצה. ממהרת להחליף לרכבת הפרברים. חוצה את התחנה ממוקדת ונחושה. המזוודה נגררת מאחורי, מציירת על הרצפות שובל של מיץ חתולים.

   ברכבת הפרברים אני עוברת קרון אחר קרון. כולם מלאים. לבסוף אני מוצאת מקום. מתיישבת. מתפללת שרק הנסיעה הזו תעבור בשלום, שאף אחד לא יבוא לשבת לידי, שהכרטיסן לא יגיע. אני דוחקת את המזוודה כמה שיותר לפינה, מתחת לשולחן. אבל החתולים ממשיכים לנזול לי מהמזוודה כמו ברז מטפטף. אנשים מתחילים לאתר את מקור הריח. קול שיעול מאחורי. אנשים פותחים חלונות. זוג קם ועובר לקרון אחר. ואני יושבת קפואה. רצינית מאוד. תוקעת את העיניים בחלון כאילו אני היחידה שלא שמה לב מה קורה אצלה מתחת למושב; נוסעת תמימה שמחכה בסבלנות לתחנה שלה. זה הכל בגלל הרצל.

   בכל פעם שהוא לקח אותנו לארוחה מפוארת כבר ידעתי מה מצפה לנו. הוא היה מספר על הזדמנות עיסקית שפשוט אי אפשר לפספס, נישה שאף אחד לא נגע בה, שוק רעב, פירצה בחוק, הזדמנות שאם הוא לא ינצל אותה מיד, מישהו אחר כבר יעשה ממנה בוחטות והוא לעולם לא יסלח לעצמו. ואני הייתי מהנהנת כמו מטומטמת, מקשיבה להתלהבות המהפנטת שהפילה כל כך הרבה אנשים בפח. שואלת את עצמי אם זה מה שגרם לי להתאהב בו פעם. הוא התעסק ביבוא של לוחות אלקטרוניים מגרמניה; קרמיקה מסין; עובדים זרים מאפריקה; יום אחד פתח חנות למוצרי קוסמטיקה; אחרי חודש סגר אותה והכריח אותי לתרגם מסמכים במשרדו החדש, שולחן ליד המזכירה שלו, שברור מאיזה שיקולים העסיק אותה. במשך תקופה לא קצרה העסקים שלו באמת עלו יפה. הבית שלנו התמלא כל טוב. הוא היה לוקח אותנו להפלגות בספינות פאר, למרות שלא כל כך התלהבנו מהן, סוחב אותנו למסיבות עם השותפים שלו, מתגאה בפניהם איזו אישה יפה יש לו, ואֵילּו בנות, שעוד כמה שנים בטח יהיו כוסיות.

   ואז משהו היה משתבש; העסק התחיל להתדרדר, הוא היה מסתכסך עם השותפים, או שהמשטרה הסתכסכה אתו. היינו צריכות לארוז הכל ולעבור מחוץ לעיר, לפעמים גם מחוץ למדינה. את כל החפצים שקנה בתקופת הגאות, מכר באיזו סימטה לסוחרים שהוא הכיר השד יודע מאיפה. המקרר התרוקן. החובות נערמו. הוא היה נכנס למרה שחורה וימים שלמים שוכב במיטה, מיבב בבכי איום ומאשים את עצמו בקול רם על כמה שהוא אידיוט ואיך יכול להיות שהוא מביא אותנו שוב למצב הזה ולא לומד אף פעם. ואנחנו היינו סולחות לו, מנחמות אותו, מעודדות אותו, כי הוא באמת סבל, והחרטה התעללה בו מבפנים כמו וירוס של כלבת.

   אבל הפעם אמרתי לו לא; אני לא לוקחת עכשיו את הבנות ואת כל החפצים שבקושי גמרנו לפרוק מפעם קודמת ועוברת אתו לקמבודיה. גם לא מעניין אותי לשמוע מה הרעיון ואיך נחיה שם כמו מלכות, וכמה טוב שהבנות יכירו תרבות חדשה וילמדו שפה נוספת, וכמה שמחירי השכירות שם מגוחכים, ושבכלל נהיה עשירים שם, ומה אנחנו עושים בכלל באירופה כשהכל פה כל כך יקר.

   אתה יכול לנסוע לבד, אמרתי לו, אנחנו נשארות כאן. ולא האמנתי שזו באמת אני שאומרת את הדברים האלה.

   למחרת הוא טס. אמר שישלח לשלושתנו, ממש בקרוב, כרטיסי טיסה במחלקת עסקים, עם החתולים, כשרק יסתדר קצת. מאז עברה שנה.

   הרכבת עוצרת בתחנה. אני קמה. גוררת את המזוודה. ממהרת לדלת. נתקלת במישהו. לא מסתכלת. יוצאת. מתרחקת בצעדים מהירים. הרכבת ממשיכה בדרכה. רק אז אני עוצרת. נרגעת. נושמת את אוויר הפרברים. הרוח נעימה. ושקט מסביב. חמש דקות הליכה מהבית של פרדריק ועכשיו אני כבר ממש בטוחה שהוא לא יהיה שם. שאני אדפוק בדלת והוא לא יענה. כבר מדמיינת את עצמי חופרת בחצר שלו בור עם הידיים, מגרדת את האדמה עם הציפורניים, מכאיבה לעצמי בכוונה. עוברי אורח עוצרים, מסתכלים, מתאספים. ואני עם החתולים. מה קרה להם. שואל מישהו. היא הרגה אותם כי אין לה כסף להאכיל את הבנות שלה. עונה לו מישהי. מי שאין לו כסף להאכיל את הילדים שלו שלא יגדל חתולים. אומר איש גבוה עם משקפי שמש. מי שהורג את החתולים שלו, ככה בלי בעיה, בסוף יהרוג גם את הילדים שלו. אומר צעיר במעיל ג'ינס. זה הכל בגלל בעלה שאין להם כסף. אומרת הבחורה. מי שמאשים אחרים במצב שלו לעולם לא יצא מהבור. אומר האיש במשקפי השמש. אבל למה היא קוברת אותם פה באמצע החצר. שואל הצעיר. כי האקס שלה הבריז לה. זה הבית שלו. הוא הבטיח לעזור לה. אבל עכשיו הוא נעלם. אומרת הבחורה. סומכת על אחרים במקום על עצמה, אומר האיש במשקפי השמש, כל כך אופייני. הייתי צריך לנחש. גם אני במקומו הייתי מבריז לה, שתלמד.

   כשהגעתי, פרדריק כבר סיים לחפור את הבור. הוא חיכה לי בפתח הבית והוביל אותי אל החצר האחורית. התכופפתי והנחתי את החתולים בתחתית. פרדריק השתמש באת וכיסה אותם בחול. הוא גם הכין מבעוד מועד שני צלבים קטנים ורשם עליהם את השמות שלהם. עמדנו מחובקים מעל הקבר. הוא הבטיח לי שאוכל לבוא לבקר אותם מתי שרק ארצה. כן, אמרתי, תודה. וידעתי שלא אבוא.

   אחר כך נכנסנו אליו הביתה ושתינו יין.

ספט 212012
 

 לרגל יום הולדתו השבעים ושמונה של לאונרד כהן, תרגום חופשי שלי לשירו "סוזאן".

סיגל

סיגל אותך לוקחת אל המקום שלה בנחל

עוד תשמע סירות שטות

עוד תבלה איתה ת'לילה

ואתה יודע שהיא משוגעת

ובגלל זה אתה נשאר שם

וטועם תה אקזוטי שהיא הביאה במיוחד

וכשאתה אומר לה

שזו לא היא זה אתה

היא לוכדת את עיניך

ובמקומה משיבה הנחל

שתמיד תהיה שלה.

*

אתה רוצה רק אותה

אתה נכרך אחריה

והיא בך בוטחת

כשאתה מלטף את גופה במחשבה

 *

ומשה היה נווד

ועמד לפני הארץ

הוא נשען זמן כה רב

על מטהו הבודד

וכשהיה בטוח

שלא יזכה עוד לראותה

אמר: "כולנו נוודים עד שנמצא את המובטחת"

אבל הוא נותר לבד

כשהגבול עליו נסגר

זנוח ורצוץ,

הוא נשכב על אדמת נכר, ונרדם.

*

אתה חושב עליו הרבה

אתה קצת מרחם

ואתה די בטוח

שלך זה לא יקרה, לעולם.

*

כעת סיגל ידך לוקחת

ומובילה אותך לנחל

לבושה בגדים קלים

מדוכני עמותה

והשמש כדבש נמזגת

על הקדושה המובטחת

והיא מראה איך להביט

בין הפח והפרחים

ישנם גיבורים מתים

ישנם ילדים עם שחר

הם כמהים לאהבה

הם יוותרו כך לעולם

כשסיגל במראה אוחזת

*

אתה רוצה רק אותה

אתה נכרך אחריה

ואתה בה בוטח

כשהיא מלטפת את גופך, במחשבה

ספט 082012
 

עבדתי בבניין. לאורך אלנבי אורחת גמלים נשאה זיפזיף מהים, ואנחנו ערבבנו אותו עם המלט.
למדתי את העבודה מהר ובשל סיווג ביטחוני גבוה לקחו אותי לשיפוצים בבית של בן גוריון בשדרות קק"ל (היום שדרות בן גוריון).
דוד בן גוריון ישב כל היום בספרייה העמוסה שלו וקרא ערמות של ספרים. לפעמים הזמין אותי אליו וביקש לשמוע על המחנות.
מידי פעם שמענו את פולה צועקת לראש הממשלה:
"דוויט'ל! תשתה את התה שלך!!"
"דוויט'ל! תאכל את הביסקוויט!!"
היה להם בבית בלוק שוקולד ענק – שני קילו.
זה היה בזמן הצנע.
יום אחד גילתה פולה חצי בלוק.
"היה פה שוקולד!" צעקה עלינו, "איפה?"
ואנחנו משכנו בכתפיים.

פנחס שטיינהרט, מפקד וג'נטלמן, סבא רבא לשלושה.

יול 202012
 

1. פרינט. במהלך מבצע עופרת יצוקה:

2. עמודים עוקבים בעיתון:

3. פרינט, עם הכוונה לסגור את התחנה 88fm :

4. עמודים עוקבים בעיתון:

5. שם לחנות עישון:

6. סטיקר לחיל הים:

 

 

7. ולסיום: גלויות לחלוקה בפאבים – חנות הסקס ארוס

 

 

מסיבת חילופי זוגות בארוס:

 

עד כאן, מקווה שנהנתם.

שבת שלום.

 

יונ 292012
 

   אדוני ראש הממשלה אנחנו עושים מעשה מכוער, מעשה קיצוני, מעשה שפוגע בנו, וחשוב מכך: מעשה שפוגע בביטחון ישראל. אבל רק כך נוכל להציל את המדינה.
באוגוסט הקרוב נתייצב כולנו בלשכת גיוס ונבקש פטור משירות. אנחנו לא נקבל את הפטור הזה ונסרב לעלות על האוטובוסים. תתרחש שם מהומה לא קטנה, יגיעו כמה קצינים וינסו לדבר אל ליבנו; הם ישדלו אותנו, ולאחר מכן יאיימו עלינו. לבסוף תגיע ניידת של שירות בתי הסוהר ותיקח אותנו לכלא. אנחנו נלבש מדי אסיר וניכנס לתאים שלנו לתקופה ארוכה. באותו זמן הצעירים החרדים בני גילנו ימשיכו לעסוק באומנות שלהם; הם יקבלו, לשם כך, מימון מלא מהמדינה.
אבל גם אנחנו אומנים, אדוני ראש הממשלה; יש בינינו פסנתרן, ומשורר, ושחקן תאטרון; יש בינינו מתעמלת שמתאמנת לקראת האולימפיאדה הקרובה; יש בינינו שחמטאי שזכה באליפות העולם לגילאי שש עשרה; ויש בינינו מתמטיקאי שמסיים בימים אלה תואר ראשון. אלו הן האומנויות שלנו, אבל בעיני המדינה אלו אינן אומנויות שיש לתמוך בהן או לטפח אותן.
יש בינינו גם שמיניסטים שאינם עוסקים באומנות כלשהי; צעירים מכל רחבי הארץ ומכל גווני הקשת הפוליטית; המשותף לכולנו הוא שנמאס לנו משילטון הדת במדינה; נמאס לנו מהסילוף הגס והבוטה כל כך של ערך השיוויון, נמאס לנו מגלגול העיניים שלך ושל חבריך.
אולי לא תאמין, אבל כל אחד ואחד מאיתנו רוצה באמת ובתמים לתרום למדינה, בשירות צבאי או בכל שירות אחר שיטיב עמה, אבל אנחנו דורשים לעשות זאת לצד אחינו החרדים, ולצד בני דודנו הערבים.
בוודאי תאמר שאנחנו אנרכיסטים, פופוליסטים, גיס חמישי; תטען שאנחנו לא ראויים להתייחסות, שדרך המחאה שלנו לא לגיטימית. ואולי באמת היא איננה לגיטימית, אבל אנחנו לא מתכוונים להקים מאהל מול ביתך ולאסוף חתימות, הדרך הזו נכשלה יותר מפעם אחת, הפעם אנחנו מתכוונים לכפות עליך את השינוי; אמנם כרגע אנחנו מונים רק כמה מאות שמיניסטים, אבל מידי יום מצטרפים אלינו עשרות רבות של צעירים וגם כמות הולכת וגדלה של חיילי מילואים. כשהמאות יהפכו לאלפים ולעשרות אלפים, לא תישאר בידך ברירה אלא להשוות, בהליך בזק, את תנאי השירות של כל אזרחי המדינה.

   אתה תצליח להעביר את החוק הזה אדוני ראש הממשלה, כי כמו שבוודאי גם אתה יודע: אין לא יכול, יש לא רוצה.

   בכבוד רב,
שמיניסטים לפני גיוס

יונ 012012
 

הי,

יועצת השרה לימור לבנת ענתה למכתב ששלחתי. הוא מצורף כאן:

תשובת השרה לימור לבנת

לקח לי קצת זמן לענות מפני שלפני כמה ימים לגם הלפטופ שלי מעט מיץ תפוזים ואושפז.

בסופו של דבר נאלצתי למשוך ממנו את המוח ולהשתיל אותו בגוף אחר, צעיר וחסון יותר, מדגם ASUS.

ביום ראשון אני מקבל את אותו בחזרה אבל מפאת חוסר זמן ובעיקר מכיוון שאני חייב להתקדם עם הספר השלישי, הקרבתי את צהרי השישי שלי לצורך כתיבת תגובה לשרה בעקבות חוק הסופרים. הנה היא לפניכם:

 

1.6.12

לכבוד:    שרת התרבות והספורט לימור לבנת
מוריה בר מעוז, יועצת השרה

שלום רב,

תודה על תשובתך מה- 16 למאי.

במכתבך את מביעה חשש שמו"לים לא יוציאו לאור ספרים של סופרים צעירים באם תתקבל הצעתי לתמלוגי מינימום לסופרים. זאת מכיוון שרשתות הספרים ידרשו לשלם סכומים נמוכים בעבור ספרים נבחרים על מנת להכניסם למבצעים. במידה והמו"ל יחויב בתשלום קבוע לסופר, כך נרמז מדבריך, לא תהיה מצידו כל כדאיות כלכלית למכור את הספרים לחנויות ולכן גם תיפגע כדאיות המו"ל להוציא לאור יותר ספרים.
הראייה הזו מהווה את הבסיס להצעת החוק שלך, אשר מקבעת מחירו של ספר חדש בחנויות אך נמנעת מהתערבות בהסכמים שבין רשתות הספרים למו"לים, ומניחה לכוחות השוק לעשות את שלהם.

ומה בדבר משכורת המינימום במשק? המחוקק מתערב כאן ביחסים שבין עובד למעביד, ולכאורה מגביל את כוחות השוק. החוק אומר: אני לא מסכים שמעביד ישלם לעובד משכורת של 5 ₪ לשעה גם אם העובד מסכים לכך.

זה בדיוק מה שאני מציע לעשות עם תעשיית הספרים; המחוקק חייב להבטיח שהעוסקים במלאכה (מו"לים וסופרים) יוכלו לקבל שכר נאות עבור עמלם, ושלא יהיו כפופים לכוחם העצום והבלתי מרוסן של רשתות הספרים שדורשות למשל – וזה סעיף אמיתי לגמרי מתוך הסכמי הוצאה לאור, סעיף שאומת והוצלב מתוך עדותיהם של מספר סופרים ועורכים – שסופר יוותר על כל תשלום במידה והספר שלו יופיע במבצעים; כלומר, בפשטות, מדובר כאן על תמלוגים של 0% ! האם את מודעת למציאות הזו בשטח?
ואגב, הסופרים חותמים על הסעיף הזה. הם חותמים כי אין להם ברירה. הם חייבים שהספר שלהם יופיע במבצעים על מנת להגיע לעיניים קוראות.

תשלום מינימום לסופר ולמו"ל (גם אם מדובר, נאמר, ב- 5 ו- 10 ₪ בהתאמה, תוכלנה הרשתות להציע מבצעים של שלושה או ארבעה ספרים במאה שקלים) יעביר את כאב הראש לרשתות הספרים שתצטרכנה להתגמש ולמתן את המבצעים אותן הן מציעות לקהל הרחב, ותשלום נאות ומוסכם יועבר לבעלי המלאכה החשובים ביותר בתעשיית הספרות.

אמנם אכיפת התשלומים הללו כרוכה בעבודה לא פשוטה מצד משרד התרבות, בהקמת רגולציה מתאימה, ובהתמודדות מול הלובי החזק של רשתות הספרים (אם כי שר התקשורת הוכיח כבר שהדבר אפשרי). אך מדוע בעצם לא לחייב את רשתות הספרים לעבוד בשקיפות? להצהיר בפני הסופר (ולא רק בפני המו"ל) על כמות הספרים שנמכרו מידי חודש או רבעון ועל התשלום המגיע לו?

ניטור המכירות ותשלומי מינימום לכל מכירת ספר אמנם יכבידו על רשתות הספרים, אבל הם גם יאפשרו להן לצאת במבצעים אטרקטיביים ללקוחות, בעוד "הפועלים השחורים" שבתחתית הפירמידה יוכלו לזכות בשכר נאות ושקוף עבור עמלם, ולהמשיך ולהשיט את סירת המפרש הרוחנית של עם הספר.

ממתין לתשובתך
אופיר עוז

 

מאי 182012
 

בכל פעם שאנחנו שומעים שיר ברדיו, מתוגמל היוצר בכ- 10₪ בממוצע
  בכל פעם שאנחנו קונים ספר בחנות, מתוגמל הסופר בכ- 2₪ בממוצע

3.5.2012

לכבוד שרת התרבות והספורט לימור לבנת.

מאת: אופיר עוז

הנדון: עתידי כסופר בישראל

לימור שלום,

בקרוב יצא לאור ספרי השני. כמו רובם המכריע של הסופרים בישראל (למעט בודדים) אינני מתפרנס מכתיבה. אני עובד במשרה מלאה, כפי שעבדו סופרים רבים אחרים במהלך ההיסטוריה. גם אם יתקבל החוק החדש שהנחת על שולחן הממשלה, עדיין יהיה עלי למכור כ-70 עותקים ביום(!) במהלך ארבע השנים הבאות (עד צאתו של ספרי השלישי) על מנת להגיע למשכורת הממוצעת במשק.

למען הסר ספק, לדעתי חוק הסופרים שהנחת על שולחן הממשלה הוא, ככלל, חוק טוב. הוא נלחם בהגמוניה של רשתות הספרים הגדולות המחייבות את המו"לים למכור להן ספרים במחירי רצפה, בתמורה להכנסתם למבצעי הארבע במאה למיניהם. בנוסף, החוק מקבע את מחיר הספר ומבטיח לסופר 8% תמלוגים; כלומר ספר שימכר ב- 50 ש"ח יזכה את הסופר ב- 4 ש"ח. אך במקביל, החוק שלך מונע מספר חדש להיכנס למבצעים בשנה וחצי הראשונות לצאתו לאור.

במילים אחרות, החוק הזה מיטיב עם אותם עשרות בודדות של סופרים מפורסמים וותיקים, שאינם זקוקים לדחיפה ראשונית בדמות המבצעים המפתים בחנויות; הספר שלהם ימכר בכל מקרה, ובכל מחיר.

לדוגמא, אם אני כקורא מבקש להוציא כ- 50 ש"ח על ספר, מוטב שארכוש את ספרו החדש של עמוס עוז ולא אסתכן ברכישת ספרו החדש של אופיר עוז האלמוני.

מטרתי כסופר צעיר המנסה לפרוץ אל התודעה היא להגיע לכמה שיותר קוראים, והדרך לליבם של הקוראים עוברת דרך חנויות הספרים. לשם כך, חייב הספר שלי להשתתף במבצעים, דבר שימנע ממנו במידה ויתקבל החוק במתכונתו הנוכחית.

מובן שאינני רוצה לקבל תגמול עלוב של 2 ש"ח בעבור מכירה של ספרי, כפי שקורה היום. בדיוק את התגמול המחפיר הזה בא החוק שלך לתקן, ובצדק. אבל הפתרון לא חייב להיות כזה שכופה על חנויות הספרים, שהן עסק כלכלי לכל דבר, לוותר על המבצעים שהביאו אותן עד הלום.

הפתרון הוא להבטיח לסופר תשלום מינימום של 5 שקלים בעבור כל עותק שנמכר מספרו (עדיין מדובר, אגב, בחצי מהסכום הממוצע שמקבל יוצר בעבור השמעת שירו ברדיו). במקרה זה תוכלנה חנויות הספרים להציע לקהל הקוראים ספרים במחיר מוזל, נפח המכירות הגבוה ישמר, ולסופר יובטח תגמול סביר (אם כי צנוע למדי) בעבור מכירתה של היצירה שעליה עבד במשך שנים.

מה דעתך?

בכבוד רב
אופיר עוז